במשך שלושת השבועות האחרונים עשיתי חפיפה במשרד החדש יומיים בשבוע, יחד עם המשך עבודתי הזמנית . מה שיצר איזון בין עבודה לחוצה לבין עבודה רגועה או יותר נכון חוסר עבודה, שתי הקצוות של הסכלה. הייתה לי תחושה שאני מגיעה למקום טוב ומעניין מאוד מבחינת עבודה וזה עשה לי הרגשה טובה מאוד.

ביום ראשון התחלתי לעבוד באופן קבוע כשיש לי עוד חודש חפיפה שמסתבר שגם בזמן הזה לא יספיקו להסביר לי הכל. ביום שני כבר בכיתי, בכיתי כל היום ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. בכיתי במשרד, בשירותים, מול לקוחות, לאחותי בטלפון, הגעתי לתראפסטית שלי וכל הפגישה רק בכיתי, תוך קביעה שאני לשם לא חוזרת יותר!!!

אחרי שנשמתי ונרגעתי ויכולתי לדבר ולהסביר את המצב. וסיכמנו שלמרות הכל אני נותנת לזה עוד הזדמנות לפחות לבחון את זה עד סוף השבוע. כי אני בן אדם בוגר ואני לא יכולה לתת לילדה הקטנה שלי כל כך הרבה מקום. ואני לא יכולה כל הזמן לברוח, כי מבריחה לא מתקדמים, ושלמעשה ככה זה בחיים יש יום טוב ואח"כ יומיים פחות טובים ועוד יומיים יותר טובים. ובכלל זו רק עבודה אני לא צריכה לקחת את זה כל כך קשה, אני מסיימת לעבוד בארבע ויש לי את הזמן לחיים האמיתיים.

אבל היום לא עמדתי בזה, לקחתי את הדברים שלי ויצאתי. אין לי בעיה עם העבודה, אני יודעת שאני מסוגלת לעשות אותה על הצד הטוב ביותר והוכחתי את זה, זה תחום מאוד מעניין ואני נהנית מהעבודה עצמה, אבל היחס הוא מגעיל ואני לא יכולה לעושת את העבודה שלי כשאין לי שולחן, טלפון ומחשב וצורחים עלי למה אני לא עונה לטלפון, שיש להם בעיה עם זה שאנחנו עושים הפסקה לארוחת צהריים, שלא מאפשרים לי לפתוח חלון או להדליק מזגן כי חבל על הכסף ואני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום ויש לי עוד כמה דוגאות, אבל נראה לי שזה ברור.

יכול להיות שיכולתי להשתדל יותר, אני גם יודעת שיש דברים בהתנהלות שלי שהייתי בהם לא בסדר והשתדלתי לשנות אותם, יכול להיות שיכולתי לנשום עמוק ולהרגע, יכול להיות שאני עוד אצטער על הצעד הזה, כי העבודה באמת מעניינת וכי ברחתי ולא נתתי הזדמנות לעצמי. וכן אני מפחדת ממה שיהיה עכשיו, מאוד מפחדת, אבל אני לא מוכנה להשאר במקום שגורם לי להרגיש כל כך רע.

הלכתי לשלוח קורות חיים...