רציתי לכתוב על איך אני חיה בבועה משלי ואנשים חושבים בגלל זה שאני מוזרה ושונה.

ואיך לפעמים אין לי כוח להתמודד עם הדינאמיות של החיים, עם הבחירות, עם הנסיון להיות יותר בוגרת,  עם קבלת ההחלטות ועם הרצון להיות בשליטה ושהכל יהיה בסדר, שלפעמים בא לי לא לחשוב, לא לנסות, לא להבין ופשוט רק להיות.

ולהסתגר לי לבד בבית כמו שאני אוהבת זה בסדר, ואם אני מרגישה שאני עייפה נפשית ואין לי כוח לעשות כלום אז זה בכלל בסדר.

וחשבתי שאולי זה בגלל שקיבלתי הבוקר, שאולי זה בגלל שאני מתאמנת המון ובזמן האחרון זה קשה לי, ואולי זה בגלל מה שקרה בעבודה, ואולי זה סתם כי מותר לי.

באמת שרציתי לכתוב את כל זה כבר לפני כמה שעות, אבל יש לי רק דבר אחד באמת קונקרטי להגיד;

זה שאני מבינה באמת מכל הלב, לא עושה את זה פחות עצוב וקשה.