תמיד הייתי שם זה היה מאוד ברור, אני מרצה ומתמסרת בקלות אני בכלל לא חייבת לקבל משהו להיפך ככל שהוא נזקק יותר אני נותנת יותר, לא שמתי שום גבול ונוצלתי בתוך יחסים שאמורים להיות נורמלים, אם ישאלו אותם הם יגידו שהם בכלל לא ניצלו זו אני שנתתי בלי לחשוב.

אני יושבת אצל הטראפסטית ששואלת אותי, "מה את חושבת שהוא אהב בך?" אני יושבת ושותקת אני אפילו לא מצליחה לחשוב על השאלה הזו היא נתקעת לי בראש ולא מתקדמת לשום מקום, הרי ברור לי שהוא לא היה צריך לאהוב אותי כדי שאני אהיה איתו הוא רק היה צריך למכור לי אשליה של זוגיות בעצם הנוכחות שלו. היא מסתכלת עלי ולא מבינה איך מהמקום שאני הנמצאת בו היום שהוא שונה לחלוטין מהמקום שהייתי בו פעם עדין יוצאים ממני הדברים האלה שעושים אותי כזו חסרת חשיבות.

כשהרגשתי שהביטחון העצמי שלי עולה ואני כבר לא מתחייבת לתכתיבים חברתיים ואמונות מטופשות ששתלו לי בראש מגיל צעיר, שבחורה צריכה להיות רזה כדי שגברים ירצו אותה. אני שוכבת על הגב ופותחת את הרגלים, מרגישה שאני מסובבת את העולם על האצבע, נהנת מכל רגע, ולא שמה לב שאני בעצם מסתובבת סביב עצמי.  

והיום אני יכולה להרגע לנשום עמוק, למרות גילי הכרונולוגי לחזור אחורה להתחיל מאפס ולא רק להכיר בעובדה שמגיע לי אלא גם לחוות שמתייחסים אליי כבן אדם וכאישה, שמכבדים ומעריכים אותי ובעיקר נותנים לי. בתוך המערכת הלא שוויונית הזו מעצם הגדרתה אני מרגישה הכי שווה בעולם עם התנהלות של תן קבל והתמסרות שבאה ממקום נכון, אני לומדת ממנו המון כבן אדם , כגבר, כאדון, אני מגלה דברים על עצמי, על יחסים על מי האנשים שאני רוצה שיהיו לידי ומרגישה קצת יותר שלמה עם עצמי.