לפני כשבועיים סיפרתי  לטראפסטית שלי על בדסמ, היא ידעה על הקשר שיש לי, אבל לא ירדתי לפרטים, למרות שכולם יודעים את זה עלי, היה לי קשה לשתף אותה בזה, וזה התחיל להפריע לי שהיא לא יודעת.

אחרי התלבטויות רבות הגעתי למסקנה שבאמת הגיע הזמן לספר לה, כשהדגש הוא רק לשם הידיעה ולא לשם הטיפול, כי נראה לי חשוב שאם אני מגיעה לטיפול שהמטרה שלו לגלות מי אני באמת, אני לא יכולה להתעלם מחלק כל כך משמעותי בחיי  וממי שאני.

באתי בידיעה שהיא לא תתפלא ואכן כך היה, אבל היא אמרה לי מה עמדתה בנושא ושלחה אותי הביתה עם שאלות למחשבה, כשהדבר שהכי עומד על הפרק זה האם אני רוצה לטפל בזה או לא?

היה לי ברור שאני לא מתכוונת לטפל בזה, אני לא רואה בזה בעיה, זה עושה לי טוב, אני נהנית מזה, אני לא רוצה להפסיק את זה. ביום שזה יהיה בעיה בשבילי, אני בטוחה שאני אבחר לטפל.  לא היה לי את הכוח להסביר לה את המהות, כי ברור לי איך זה נראה על פניו, ומי שלא חווה קשר כזה לא יצליח להבין. ובכלל איך מסבירים שלמרות שיש חלוקת תפקידים ברורה והוא למעלה ואני למטה, זה גורם לי לעלות ולהתחזק, זה לא מוריד אותי למטה, אלא מעלה אותי, שאני מקבלת שם הרבה יותר ממה שאני נותנת. הרי היא היתה עדה לכל מה שקרה איתי בחצי שנה האחרונה, ואיך הוא היה חלק מזה שהתקדמתי.

שורה תחתונה, היא אמרה שהיא צריכה לחשוב אם זה נכון לה, להמשיך לטפל בי!!!!

נפגעתי, נפלתי, יצאתי מפרופורציה והמשכתי הלאה כי לא היתה לי ברירה אחרת חוץ מלחזור אחורה וקצת נרגעתי.

מחר אני נפגשת איתה ואני עדין חושבת מה לעשות, כי כמו שהיא חושבת אם זה נכון לה, אני חושבת אם זה נכון לי, להיות בטיפול אצל משהיא שחושבת שאני חולה ומוזרה, (אחרי כל השנים שהרגשתי שאומרים לי שאני מוזרה, לא ציפתי שזה מה שהמטפלת שלי תגיד לי). מצד אחד, התגובה שלה פגעה באמון שלי אני אצטרך לחשוב הרבה לפני שאני משתפת אותה בדברים, מצד שני, אני כבר 10 חודשים אצלה היא תרמה לי הרבה, קידמה אותי ואני נמצאת באמצע תהליך שאני לא בטוחה שאני רוצה להפסיק.

אני ממש לא מבינה אותה, למה היא חושבת שאני חייבת לטפל בזה, ואני בהחלט גם לא מתכוונת לעשות את זה,  הרי זה לא שאני כזו מבריקה ואין לי יותר בעיות בחיים, יש לי עוד כל כך הרבה דברים אחרים לטפל בהם....

חוץ מזה, הדברים בעבודה נרגעו, שלחתי את הטפסים לתואר השני, שחיתי קילומטר וחצי וירדתי במשקל.