אני לא יודעת איך להגדיר את השבוע שחלף, היו לי רגעים של כייף והנאה והיו לי רגעים קשים ולא ברורים. הערבים שלי היו קשים, כל יום אחרי העבודה כשנכנסתי הביתה הרגשתי מגעיל, רציתי שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר, ובכלל לא בגלל שהיה משהו לא בסדר.

בחרתי בדרך שאני מכירה הכי טוב, אכלתי. זה אף פעם לא עוזר, אבל זה מוכר ובטוח. מסתבר שהקיבולת הרגשית שלי הרבה יותר גדולה מהקיבולת הפיזית, אז במצבים כאלה אני יכולה לאכול בלי קשר למנגנון רעב ושובע, הרי שום גוף לא צריך פיתה (קלה) עם חומוס (לייט) בשתיים בלילה. ויתרתי על כל הפעילויות שהיו לי בערב כי הרגשתי שבא לי להקיא על החדר כושר את כל מה שאכלתי*.

חשבתי לא להגיע היום לשקילה אבל הבטחתי לעצמי שאני לא בורחת כשקשה וההתמודדות הזו בכלל לא פשוטה לי, בעיקר כי הייתי כמה גרמים ממשקל היעד, ואני מדשדשת כמה שבועות עם עליה וירידה, ידעתי בדיוק כמה עליתי וזו לא העליה כמו הדרך שהגעתי לשם. זה כבר קרה לי בעבר כשהמשקל שמהווה מנגון הגנה, שאומנם נחלש עם השנים, ירד ואני חשופה יותר לעולם, אנשים מסתכלים עלי אחרת.

הכי חשוב שהמפגש היום עשה לזה סוף, עד הפעם הבאה שהפרעות האכילה שלי יתעוררו ולא חסר לי כאלה***.

יהיה בסדר אני בטוחה.

* יש רק  מקום אחד שהרגשתי שאני משקיעה בו את כל מה שהיה לי השבוע.

** זה בטח בגלל שיש לי פחות דודות, הצלוליטס דרך אגב נשאר.

*** אני אפילו לא רוצה להתחיל לפרט אותן.