התחושה שהתעוררתי איתה הבוקר שנמאס לי להבין, אני בחורה מבינה, אבל נמאס לי שאני צריכה להבין את כולם ולשים את עצמי בצד, להסביר ולהסביר על כל דבר שאני עושה. אני רוצה שיבינו אותי ככה בלי שום הסברים.

שוב יש חיכוכים בעבודה שמוציאים אותי מדעתי, יש כאן שתיקה רועמת והפעם אני לא מתכוונת להתנצל כי בהחלט אין לי על מה. אני ממש מרגישה שחזרתי לגן כשהשותפה שלי לחדר התלוננה בפני הבוס שאני מקללת (נו, באמת). כל יום אני רוצה להחזיר לבוס שלי את המפתחות ולא להגיע לכאן יותר, אבל אני נשארת כי אני אוהבת את העבודה שלי וכי הבטחתי לעצמי השנה שאני מתמודדת ולא בורחת ואני בהחלט עוברת שיעורים שגורמים לי לרצות לברוח ומהר.

כל בוקר מחדש אני אוספת את  עצמי ומגיעה לעבודה ומרגישה קצת אומללה, אבל ממשיכה הלאה ובסוף היום אני מרגישה טוב עם עצמי שלא ברחתי, ויכולה התחיל את "החיים האמיתיים" ולהוציא את כל התסכולים והעצבים במקומות שמרגיעים אותי.