ערב החג היה לא משהו בלשון המעטה, מפגשים משפחתיים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, ולמרות שאנחנו רק המשפחה הקרובה עדין יש שם דברים מורכבים, ואולי אם היינו חוגגים עם משפחה מורחבת לא הייתי צריכה להתמודד עם דברים מסוימים.

זה התחיל מאחי שרדף אחרי כדי להגיד לי שלמרות שעכשיו אני כוסית זה לא ישנה את זה שאני מכוערת, אמא שלי שלא יכלה לעמוד בזה שתשומת הלב נלקחה ממנה הייתה חייבת לציין שהיא כבר לובשת 36, האוכל היה מגעיל כל כך שסיימתי את הסדר רעבה. עם כל זה אני יכולה להתמודד, אבל השיא היה שאחי עצבן אותי על משהו והיה חייב להגיד שהוא לא מבין למה כולם אומרים שהשתנתי כי אני בדיוק אותו דבר.

השתנתי, השתנתי המון אני מרגישה בן אדם חדש, מבחינות רבות, חיצונית ופנימית, פיזית, רגשית, מנטאלית, אפילו העור שלי חש בשינוי, נשל והשתנה והיום הוא רך ונעים, אבל אז יכול לבוא אחי להגיד לי מילה, להוציא ממני תגובות ישנות לעלות בשניה זכרונות מהעבר ולהוציא ממני כל כך הרבה דברים בסיסיים ומגעילים ולגרום לי להרגיש כאילו באמת לא השתנתי, כאילו שהוא זה שקובע אם אני שונה או לא.

אתמול הרגשתי כמו ילדה קטנה שכועסת על הכל והיה בי צורך לפצות, אז לקחתי את עצמי לסרט ולשחות, אבל זה לא עזר להוציא את כל הכעס והאכזבה. אז אכלתי, כי כמעט לא אכלתי בסדר, אז מותר לי.

אני כבר הודעתי שאני לא חוגגת יותר את ליל הסדר במלון, וגם עם החג השני לא החלטתי מה אני עושה, מצד אחד לא בא לי ללכת ולהתמודד, מצד שני זו המשפחה שלי, זה מה יש ואני לא יכולה לברוח מהם למרות שאני מנסה.