אני מרגישה כל כך מתוסכלת בעבודה, כאילו שאני נמצאת תחת ועדת ביקורת שלא משנה מה אני אעשה ישפטו אותי, זה גורם לי להרגיש כל כך רע ולבקר את עצמי על כל דבר שאני עושה. אני משקיעה יותר מדיי אנרגיה בשטויות של כולם, כל מבט, כל רמז, כל פעם שהבוס שלי קורא לי אני בטוחה שזה בגלל שעשיתי משהו לא בסדר, זה מתחיל להיות כל כך בלתי נסבל מבחינתי. והכי גרוע זה שאני מרגישה שאני לא מצליחה להכיל שום דבר חוץ מההתעסקות המטופשת בעניין הזה, ואני משליכה את כל הביקורת העצמית המיותרת בדרך כלל על תחומים אחרים בחיים, אני לא מצליחה להיות רגועה.

לפני כמה ימים הייתי במקום שהיה לי בו מאוד טוב, מאוד נהנתי. כמובן שאחר כך הייתי צריכה להעביר על עצמי ביקורת, שאני לא מספיק טובה ולא מספיק מכילה, לא מספיק סופגת שאני יכולה יותר, שתמיד אני יכולה יותר וזה בכלל לא משנה כמה רחוק הוא ייקח אותי שם.

הוא הזכיר לי את כל הדברים הטובים שהיו שם, ומאז אני חושבת על זה בעונג שהאווירה הייתה טובה,  שהיינו מאוד מחוברים ומותאמים, שהייתי קצת מסטולית, שהוא היה מאוד רגיש אליי ועדין הצליח לדחוף אותי קדימה.

מתחשק לי לעזוב את הכל, להתפטר מהעבודה, לשבת בבית להתחבר למקרר, לא להתאמן, לא ללמוד, לא לפגוש את החברים והמשפחה, ואז אני נזכרת שהייתי שם לפני שנה ולא בא לי לחזור אחורה ויש לי רגעים ביום שאני מרגישה כל כך קרובה לשם.

הוא היחיד שגורם לי להרגיש אחרת, שאני בסדר, שאני טובה גם כשאני לא הכי טובה, שגם במקום שאני הכי נשברת ומרגישה שאני לא יכולה יותר, אני יכולה להחזיק מעמד עוד קצת ולא לוותר.