אתמול בלילה ישבתי עם חברה במקסים, עם חצאית קצרה מדי ואלכוהול חזק מדי. היא הצביעה על בחור שישב לידינו ושאלה מה דעתי עליו, אני ניסתי להסביר לה שאף אחד לא מעניין אותי, שאני פשוט לא רואה אותם.

היא סיכמה שלשבת איתי במקום כזה זה בזבוז של זמן האיכות שלה איתי, שאנחנו צריכות לאכול טוב, לשתות טוב ולדבר, ושבכלל בניגוד לחברות האחרות שלה אני מאזנת אותה וגורמת לה להרגיש טוב. ואני בכלל תהיתי מה אני עושה שם, החלפתי את המרטיני בינקו בכוס סודה, שיקפצו לי.

קול בתוכי אומר לי שהזדקנתי, אני מעדיפה מסעדה טובה על מסיבה, אני קונה נעליים אורטופדיות עם עקב קטן כי נמאס לי לנסות ללכת עם עקבים גבוהים, אני אוהבת ללכת לישון מוקדם ולהתעורר מוקדם ואני כבר לא במרדף אחרי משהו לא ברור. קול אחר אומר לי שזה לא להזדקן זה להתבגר ואני מעדיפה להקשיב לו.

כנראה שאני צריכה לפעמים את הרגעים האלה בחיים שיזכירו לי כמה טוב לי, כמה דברים השתנו אצלי וכמה אני שלמה עם המקום שאני נמצאת בו היום.

הסתבר לי שהמציאות האחרת לא כזו רחוקה ממני, זה רק בראש שלי שדוחפים אותי הצידה, בפועל רק מחזקים את המקום שלי ונותנים לי את ההרגשה הכי טובה שקיבלתי בחיים וזה גורם לי לתחושות מעורבות ומעלה לי תהיות. ואני בכלל רוצה לקבל את זה בשלווה ולהיות שם  הכי אמיתית וטובה בשבילו, בנתיים זה מאוד קשה לי.