כל יום מחדש אני מתמודד עם תחושת חוסר האמונה  בעצמי, ומגלה שאנשים מאמינים בי קצת יותר, לא משנה מה אני אעשה, כמה אני אצליח במה שאני עושה, שהאנשים סביבי גאים בי, שאני גאה בעצמי, עדין תתלווה לזה תחושת חוסר האמונה.

היה לי קשה להאמין שאני אתקבל לתואר שני, אבל אתמול קיבלתי את המכתב "הריני שמח להודיעך כי הוחלט לאשר את קבלתך לשנה"ל תשס"ח, הנך מתקבלת כתלמידה במעמד מיוחד".

מה שאומר שאני אהיה סטודנטית כבר ביוני הקרוב, על מנת לשנות את מעמדי המיוחד לתלמידה מן המניין. אני מתרגשת, לחוצה ואני בעיקר מתה מפחד, אבל אני חייבת את זה לעצמי מכל כך הרבה סיבות.

*יש עוד כמה דברים טובים, אבל בנתיים אני שומרת אותם לעצמי.