בזמן האחרון אני כותבת פחות, הכל  נעשה רגיש, אישי יותר, אני כבר לא יכולה לחלוק הכל לגמרי, אולי אני כבר לא כל כך רוצה**

"ברגעים שטוב לי,

אני לא יכול לכתוב,

חוויות מרגשות,

כבר לא פוגשים ברחוב."

ברגע של קושי רציתי לברוח ממקום שאני אוהבת, אף פעם לא חשבתי שיהיה לי שם קל, אבל תמיד חשבתי שיהיה לי שם טוב, אבל לא נתנו לי ללכת ונותר לי רק להתמודד עם המצב ולקבל אותו.

ההבטחה שלמרות המצב יהיה לי טוב, הותירה אותי סקפטית למרות האמון. כשחוותי את זה לא האמנתי שזה יכול לקרות, זה היה מדהים בעיני שזה בכלל אפשרי והציף אותי בהמון תחושות מרגשות, כי הוא הצליח להביא אותי לשם ואני הצלחתי בזכותו.

"אז מרוב התרגשות,

אני תמיד יכול לישון

חוויות מרגשות,

היום מוצאים בעיתון."

חלים בי שינויים מהותיים במהירות, אני כבר לא משווה ממקום של קנאה, אני שואלת ממקום של סקרנות, זו ראיה שונה לגמרי. מצד שני יש מקומות, כמו בעבודה, שאני לא מצליחה לשנות בהם ואולי לעולם לא אצליח, למרות זאת אני טופחת לעצמי על השכם על כל יום שאני שם גם ללא שינוי, למרות שקשה לי אני לפחות (עוד) לא בורחת, ובאמת שבא לי.

בשיחת בנות היום, היא שאלה אותי, אם אני לא מרגישה שכל מה שקורה איתי מעכב לי את הזוגיות? הכל תלוי איך מסתכלים על זה, אני רואה את זה כמשהו כל כך טוב וחיובי בחיים שלי שאני לא יכולה להשתמש במילה מעכב שהיא שלילית בעיני. אבל אני יכולה להגיד מה כן עכב אותי, בחורים לא מתאימים לי שהתנהגו אלי מגעיל, זילזלו בי, שרצו לעשות ממני בחורה אחרת טובה יותר ממקום של להשפיל אותי, שניצלו אותי ולא גרמו לי להרגיש טוב לשניה אחת. אז אם הקשר הזה שכל יום גורם לי להרגיש טוב, שאני לומדת בו כל כך הרבה על עצמי, שאני משתנה ממקום של לעלות אותי למעלה, שמתיחסים אלי בכבוד והערכה, שאני לומדת שם מה אני רוצה מעצמי ואיך אני רוצה שיתייחס אלי, אם זה מה שמעכב אותי, אני מוכנה להיות מעוכבת.    

**אבל כשאני מתחילה לכתוב קשה לי לסיים....

"תכתבי שהכל סתם קשקושים,

האוכל מגעיל, האנשים יפים,

מסיבות, מסיבות,

שכולם על כולם..."

*התמונה הזו אומרת בדיוק את מה שעוד לא סיפרתי.