אני לא מתעלמת מהעבר שלי, הוא עבר קרוב מדי, אבל אני לא אוהבת שהעבר רודף אותי. אני מנסה להתנתק ממנו, אבל לא שוכחת אותו לרגע, ובכל אופן אני גם לא רוצה שיזכירו לי, אני זוכרת מספיק. (הרבה ממה שמלווה אותי, זה לא מה עשיתי, למרות שאני לא מסירה אחריות מעצמי ואת הרוב בכלל אהבתי, אלה האנשים שבחרתי שיהיו סביבי, אני שמחה לגלות היום שיש גם גברים שמתנהגים אחרת)

אני מקבלת הסמס בשעת לילה מאוחרת, מספר לא מוכר, "איפה את?" ומתוך סקרנות אני שואלת מי זה?. הוא לא עונה ישירות ומושך את התשובה ברמזים שאני כבר מבינה. מסתבר שהבחור אחרי שנתיים של שתיקה, אחרי מריבה מטופשת והתנהגות מגעילה מחליט לשלוח הודעה לקונית, לא מה שלומך? מה קורה? מה עשית בחיים עד עכשיו?, לא חס וחלילה להתקשר. וכשאני שואלת מה הזכיר לו אותי (שאלה בהחלט רטורית), הוא כותב לי "בלי שאלות, תוך כמה זמן את יכולה להגיע אלי?".

אני מרגישה מטומטמת שפיתחתי שיחה, בא לי להקיא....

אני כותבת לו שאין סיכוי, שיהיה לו לילה טוב ומכבה את הטלפון.זה היה לפני יומיים, עד עכשיו עוד יש לי בחילה...