כבר שבועיים שאני חושבת ובורחת, חוץ מלעבוד ולישון אני לא מצליחה לעשות הרבה, אני כל הזמן עייפה, אני עייפה מהמחשבות על סיום שנה ותחילת שנה. חשבתי לדחות את ההתמודדות הזו לאחרי החגים, אחרי השנתיים לבלוג, אחרי יום הולדת 30, אחרי השנה האזרחית. כמה אפשר כבר לדחות, זה לא נעלם זה שם וזה יותר חזק ממה שאני חושבת.

אולי כבר הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. עשיתי המון דברים בשנה האחרונה, אני מאושרת שעשיתי אותם, זה לא היה ברור מאליו, לא האמנתי בכלל שאני אצליח, הגעתי מהרבה בחינות למקום בטוח ומוגן עבורי, אני יודעת שיש אנשים שהרבה יותר גאים בי על מה שקרה איתי, וחבל שאני לא יכולה להסתכל על זה דרך העיניים שלהם. כי אני מוצאת את עצמי רק חושבת על כל מה שלא עשיתי השנה, את כל מה שלא הספקתי לעשות, את כל מה שיש לי מדיי יום לעשות, זה גורם לי להתעייף.

לא חסכתי 20 אלף שקל, עדין יש לי מינוס, לא שיפרתי את היחסים עם ההורים (אולי ממש מעט), קצת פרשתי מלימודי האנגלית, יש לי עדין בולמוסים ואני עולה באופן מתמיד במשקל, אני עושה השלמות לתואר שני אבל בקושי משקיעה בזה, אני מתאמנת מעט, יכולה להשקיע קצת יותר בעבודה, אני מעופפת ושוכחת דברים קטנים וחשובים. אני מסתכלת על כל הדברים האלה וכל הפחדים שלי עולים, אני בלחץ מתמיד, יש בי חוסר שקט וקשה לי לנשום....אז אין פלא שאני עייפה כל הזמן.

הגעתי להחלטה מה המטרה שלי לשנה החדשה, להצליח קצת, לסלוח לעצמי, אני כל הזמן כועסת על עצמי, על כל הדברים שאני לא מספיקה, ורוצה, ולפעמים מרגישה שאני לא מסוגלת, למרות שאני כן. ולזכור שלסלוח זה לא לוותר לעצמי, זה להמשיך לנסות לעשות הכי טוב שאני יכולה. ולשנות קצת את הדרך שהתאימה שנה שעברה ואולי עכשיו כבר לא מתאימה.