מעולם לא הייתי באמת טובה במשהו, בלימודים השקעתי אבל לא הצלחתי לקבל ציונים מאוד גבוהים, מספורט התחמקתי כך שלא היה סיכוי שאני אהיה האצנית הכי טובה, אף פעם לא הייתי יפה במיוחד או רזה במיוחד, מעולם לא הייתי עם הבחורים השווים באמת, אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה ולא היו לי המון חברים, בעבודה אני מוצאת טעויות שאני עושה. אני בדרך כלל משקיעה את האנרגיה שלי במקומות הלא נכונים ובזמן הלא נכון, כך שהתוצאה הסופית היא בנונית בהחלט.

תמיד קנאית באלה שהם פרפקציוניסטים, שמצליחים להשקיע מההתחלה עד הסוף, או פשוט יודעים איפה באמת להשקיע את האנרגיה כדי לקצור את הפירות, או כמו שאני מסתכלת על זה פשוט הכל הרבה יותר קל להם.  יש לי את הנטייה הזו בתחילתו של תהליך, עד אני מתייאשת בדיוק ברגע החשוב.

התרגלתי להיות בנונית, שהחיים שלי מובלים מתוך נקודות של ברירות מחדל, כשחשבתי שאני אולי אצליח במשהו ולא הצלחתי, זה שינה את הבחירות שלי וגרם לי לעשות משהו אחר שלא תמיד אהבתי.

ולמה כתבתי את כל זה כי מה שבאמת מתסכל אותי אלו הרגעים שאני באמת מנסה להשקיע קצת יותר, להיות קצת יותר טובה, ולא מצליחה לעבור את הסף הזה, אז אני מרגישה באמת מפגרת.

הכל בגלל משהו טיפשי שקרה אתמול ולקח אותי למקום הזה.