השבועות האחרונות היו מדוכדכים, לחץ בעבודה וחוסר סבלנות גרמו לי לברוח משם לכמה ימים, הרגשה כללית לא טובה, הרבה מתח, לא הצלחתי לישון טוב, לאכול נורמלי ולתפקד באופן כללי, השתדלתי לעשות את המינימום כי לא הייתה לי ברירה, כשאני בירידה זה הכי עמוק שאפשר.

הפוסט הזה בכלל אמור להיות אופטימי…

הלכתי לטיפול אצל נטורפתית, כדי לטפל בעייפות ובעוד בעיה רפואית. היה ברור שאני במתח, כי שתי דקות אחרי שישבתי אצלה כבר התחילו לרדת הדמעות שאני לא מצליחה לשלוט בהם. היא עשתה לי דיקור כדי להוריד את המתח והצלחתי בלילות האחרונים לישון רגוע בלי להתעורר באמצע הלילה. בנתיים אני גם מסתדרת מצוין עם השינוי התזונתי שהיא נתנה לי.

הייתה לי שיחה חשובה עם האדון שלי, שיחה שהיא קשה לי וכואבת, ואני עדין קצת מבולבלת, אבל זה נתן לי גם הרגשה טובה שהוא מבין אותי, שאני לא מאכזבת אף אחד ושאני מקבלת את התמיכה שאני צריכה. אז למרות שאני לא יודעת מה יהיה אני מצליחה להירגע קצת ולהבין שלא הכל חייב להיות קיצוני וחד משמעי.

דיברתי עם חברה שחודשים ארוכים לא יצא לנו לדבר. היא בן אדם מאוד חשוב ויקר לליבי, למדתי ממנה המון, היא מסוג האנשים שתמיד אמרו לי את מה שאני באמת צריכה לשמוע ולא את מה שרציתי, ואף פעם לא כעסתי על זה כי ידעתי שהיא צודקת. חוץ מזה שהיא הכירה לי את התרפיסטית שלי, ורק על זה אני חייבת לה המון. היא אמרה שמשהו השתנה בי, וזו הייתה פעם ראשונה שדיברתי איתה והרגשתי שאנחנו מדברות ממקום שווה, באותה שפה, שיש לנו אותם רצונות וצרכים, וזה עשה לי הרגשה טובה לראות כמה התקדמתי.

דחו לי את השיעור שהיה צריך להתקיים היום ב-8:00 בבוקר לשעה 10:00(זה לא שינה את זה שהתעוררתי ברבע לשש).