נשאלו היום כל מיני שאלות נכונות, התשובות שלי עד כמה שהיו כנות גרמו לי הרבה צער. זה קשה להמשיך הלאה, זה לא פשוט וזה בעיקר כואב ומפחיד.

כבר לפני כמה שבועות התחלתי להכיר בעובדה שמה שהיה אמור להיות זמני הפך להיות קבוע. שטוב לי שם כל כך, אבל שיש דברים שברור לי שאני לא אוכל לקבל ובכלל לא התכוונתי לבקש, אבל אלה דברים שאני כבר מרגישה שאני רוצה ושאולי אני צריכה לחפש אותם במקום אחר.

זה דורש אומץ שאין לי, לעשות צעד כזה, שאני בכלל לא רוצה לעשות. אולי זו עוד דרך בשביל עצמי לגלות כמה אני מסוגלת, למרות שכרגע אני לא. בנתיים אני רק בהתחלה של איזה תהליך עם עצמי, אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח ואני לא בטוחה שאני בכלל בכיון הנכון. אני נעה בין הקולות שדוחפים אותי ללכת לדרך אחרת לבין אלה שרק רוצים יותר להתקרב ולהתחזק במקום שאני נמצאת בו היום.

אני לא יודעת למה, אבל תמיד חשבתי שלא תהיה לי בעיה עם השלב הזה, איך ציפתי שיהיה לי לא קשה ולא כואב לוותר על אדם כל כך משמעותי בחיים שלי?

הדייט של אתמול זה משהו שניסיתי להתחמק ממנו, לא התכונתי להתחיל לצאת עם בחורים אחרים, אני בכלל לא במקום הזה, אבל הוא התקשר כמה פעמים וכבר הייתי במצב לא נעים. היה לי מאוד נחמד ונהנתי, אבל אני בספקות ואני לא בטוחה שהוא בשבילי ואני בעיקר לא בטוחה שזה מתאים לי עכשיו. ואולי אני בכלל מחפשת תירוצים כי אני מתה מפחד.