אני מתה להתפטר, אני מתה לקבוע פגישה עם הבוס שלי ולהגיד לו: תודה, היה נעים מאוד. לצאת ולא לחזור לשם יותר. העבודה הזו התאימה לי בזמן מסויים, למדתי שם הרבה ברמה המקצועית והאישית, אבל די לא מסוגלת יותר למה שקורה שם, אז כן יש בעיה מערכתית שמנסים לפתור, אבל כשהכל מתנקז לזה שספקים מתקשרים אלי וצועקים עלי אני כן לוקחת את זה אישי, וכן מרגישה ממורמרת, שאני לא עושה את התפקיד שיועדתי אליו ושהבוס שלי חושב שהוא יכול להוסיף לי עוד ועוד ועוד עבודה בלי לתגמל. אז בהחלט נמאס לי. אני מוצאת את עצמי ימים שלמים שותקת ולא מדברת עם אף אחד במשרד כי אני פשוט יכולה להרוג משהוא. חוץ מזה שאם אני אתפטר ואהיה קצת בבית אני אוכל ללמוד למבחנים שמתקרבים ויהיו לי בקרים פנויים שאני אוכל לפגוש אותו... בפועל זה לא יקרה, אני אשאר שם עד אחרי הבחינות ואז אחפש עבודה ואתפלל למצוא משהו ממש מהר לפני שאני אשתגע.

עשיתי כמה פעולות קטנות, שהובילו לכך ששבוע הבא יש לי דייט. ואני רק חושבת איך לברוח מזה, המשפט זה לא אתה זו אני, למרות הקלישאה פשוט מתאים כאן, כי הפחדים שלי גורמים לי לברוח כמה שיותר רחוק ואני משתדלת לא לתת להם לנצח. חוץ מזה שהבטחתי לעצמי שאני לא בורחת מהתמודדויות. ובכלל אני כל הזמן מגלה שאני לא יודעת כמה אני מסוגלת. אולי בסוף אפילו יהיה נחמד.

זו לא תקופה קלה, יש ימים שאני מוצאת את עצמי על הגבול, מאוד מבולבלת, מאוד לא בטוחה, מאוד בחוסר ודאות, אבל אני משתדלת להחזיק מעמד.