הבטחתי לעצמי שאני מתלוננת פחות, מה שמוריד  באופן אוטומטי את כמות הפוסטים שאני כותבת. אז הנה אני לא מתלוננת על זה שהשבוע כל יום שנכנסתי למשרד הרגשתי שקשה לי לנשום, שנשארתי עד מאוחר כמה ימים ועדין לא הצלחתי ליישר קו, שהשעות הנוספות הולכות למינוס ימי החופשה, וימי החופשה הולכים ללמידה למבחנים, שאני מחפשת עבודה אבל לא מוצאת משהו שממש מעניין אותי, ושאני נותנת לפחדים שלי ממקום עבודה חדש להכריע, שבחול המועד פסח אנחנו עובדים כרגיל ולא חצי יום כמו בשנה שעברה, שדווקא בשבוע שהכי בא לי לצאת בערב כל התוכניות שקבעתי לא הסתדרו והתבטלו, ששינתי תוכניות בשביל אנשים אחרים, שאני מוצאת את עצמי הולכת לעבודה חוזרת הביתה מוקדם ונרדמת, שיש לי תחושה חזקה שזה לא אמור להיות ככה, שהיה לי חלום מפחיד שאני מקווה שאין לו שום משמעות, שגילתי שבדירה שלי שאין בה שום חלונות חוץ מיציאה למרפסת גם חשוך וגם חם בטירוף,  שעובר משהו על הכלבה שלי שהצליחה להעלם כבר פעמיים למרפסת של השכנים ולהשתין בכל מקום אפשרי בבית, ששוב יס הצליחו לעצבן אותי ולדחות את הזיכוי שהם חייבים לי בעוד חודש, שהציונים שלי במבחנים לא טובים כל כך וזה גורם לי להרגיש מטומטמת, שאני לא מצליחה לנתק את הקשר בין "אני מרגישה חרא" לבין "אני הולכת לאוכל עכשיו את כל הסופר", למרות שברור לי שאני ארגיש הרבה יותר רע אחרי.

שכל מה שכתבתי נראה סתם, אבל פשוט עושה לי רע...