אני מוצאת את עצמי בין דילמות, אני לוקחת לי שבוע למחשבה, בין פגישה לפגישה עם הטראפסטית, ואני בהחלט מרוצה ממה שקורה לי. אני מתחברת לעצמי ומקבלת יותר ויותר החלטות שהם האמת שלי, אלה שאני בטוחה שיגרמו לי יום אחד להיות מאושרת, וכאדם פסימי במהותי אני נאחזת בזה, כי זה הכי טוב שיכול להיות. זה בכלל לא משנה שבכל פגישה אני בוכה ומפחדת מהצעד הבא שאני צריכה לעשות, אני עושה אותו  ולוקחת אחריות על החיים שלי.

היום הגעתי להחלטה, לא פשוטה בכלל, אני באמת שלמה איתה, כי היא לא נובעת מבריחה מקושי אלא בהכרה שאני סוגרת משהו אחד כדי להתחיל משהו אחר, שנמאס לי לסבול וזה רק בידיים שלי, שגם בהחלטה שלי יש התמודדות אפילו גדולה יותר. ויחד עם זאת חשובה לי דעתו והסכמתו, ואני לא בטוחה שהוא יסכים איתי וזה בכלל לא יהיה מובן מאליו לעשות את זה בניגוד למה שהוא חושב, בטוח שיהיו לזה השלכות.

כבר חודשים שאין לי טלוויזיה, שכחתי אתמול להביא סרטים מהאוזן השלישית, אז אני יושבת וקוראת את הספרים שקניתי בשבוע הספר. רבע עוף של הדס מטס, מומלץ מאוד.