אני יושבת מול האדם עם העיניים הטובות, הוא שואל את תאריך הלידה שלי ובודק כמה דברים במחשב. את מספר 3 הוא אומר, הכל אצלך קורה באיחור וזה בסדר, את בסה"כ עוד ילדה. ואני חשבתי שחבל שאני לא מרגישה ככה.

הוא ישר רואה אותו, וכנראה קצת מעבר כי הוא ממש לא רוצה להיכנס לזה, רק ציין את העובדה היבשה. אני מבינה למה, אבל לא יכולה להתעלם מזה, אנחנו מדברים על זה קצת . כשאני שואלת על זוגיות הוא אומר שהלב שלי מלא, שאני אוהבת והוא יקר לי, ואין בי מקום למשהו אחר ושזה בסדר כרגע כי אני לא מוכנה בשלב הזה לשינויים גדולים, וכל מה שאני עושה כרגע זה בסדר. (אני כנראה המשיך לצאת למעט הדייטים שיש לי, כי בסה"כ נחמד לי ואני מכירה אנשים מקסימים וזה גם תרגול מצוין).

אנחנו ממשיכים לדבר על עבודה, כסף, דירה, משפחה... ובסוף הוא שואל אותי מה אני רוצה בחיים. ואני יודעת שאני רוצה רוגע, שקט ושלווה, להיות עם יותר גבולות פנימיים, קבלה לעצמי, אמונה וסבלנות. ומסתבר שלמרות שהדברים בנינו משתנים, שהאינטנסיביות והעוצמה יורדים, שאני כבר מחפשת דברים אחרים שכאן אני לא אקבל אותם, אני גם עדין רוצה להמשיך את זה, כי במרוץ האינסופי של החיים, שאני מקבלת בו את כל ההבנה והתמיכה מהסובבים אותי וממנו בפרט. כשאנחנו נפגשים יש לי את המקום שלי הרגוע, השלו והמשחרר שנותן לי כל כך  הרבה כוח.

"הייתי לבדי ודרכי אבדה לי
ובאת, באת לי בזמן.
הייתי לבדי ודרכי אבדה לי
דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

נתת לי יד, הראית לי דרך להרבה דברים...."