זה מאוד מוזר להיות בצד השני, זה שמייעץ, תומך ועוזר. כשאני מקבלת טלפון בשישי בערב עם בעיה דחופה, הרצון שלי הוא להגיד לה בואי תשני אצלי תעשי אצלי את החג, אבל אני צריכה לשים את הגבול שלי, ולהודות בפני עצמי שאין לי פתרון ושזה גם בסדר ושאני בעצם צריכה רק להיות שם, להקשיב, לנסות להבין את הדברים ולהגיד מילה טובה.

אני פוגשת את עצמי שם במובן הטוב והרע, בדברים הקטנים שאני דוחפת אותם לעשות ולפעמים לא עושה בעצמי, בקשיים שאני נתקלת בהם בחיי היומיום ובאופי שלי שיכול לבוא שם לידי ביטוי. אני מגלה כל יום מחדש שהגבול בין הנורמלי ללא נורמלי הוא גבול דק.

לרוב אני מרגישה שאני לא יודעת מה נכון לעשות, מה נכון להגיד  ועד כמה אני מקצועית, אני צריכה להציב גבולות לעצמי בדיוק כמו למטופלים ואני לפעמים גם טועה בהנחיה שלי וכשעובדים עם אנשים הטעויות הקטנות יכולות להיות גדולות, אבל אני שמה לב אליהם ומנסה לתקן מיד. יש לי תמיכה גדולה מהצוות ואני יודעת שהם מאמינים בי, אוהבים אותי ורואים שאני משקיעה.

אז גם כשקשה לי כי היומן שלי לא מסתדר, כי מטופל מבטל פגישה ברגע האחרון, כי יום עבודה של 5 שעות נמשך על כל היום, כי אני מתרוצצת ממקום למקום, כי לפעמים 3 שעות של עבודה נראות לי כמו 10 שעות, כי אני נתקלת בדברים שבחיים לא חשבתי שיכולים להיות, כי המשכורת נמוכה ואני מאוד עייפה, אבל  אני לא מצטערת לרגע על השינוי שעשיתי, כי אני יודעת שתרמת את חלקי השבוע, שגרמתי לשינוי קטנטן וזה הכי חשוב בעיני.

מאיפה בא הפוסט האופטימי הזה