אמרת שאתה רוצה שניפרד, אבל לא הלכת, גם אני לא הלכתי, הייתה לי תקווה.

המשכנו להפגש כל יום, לישון ביחד, לעשות מה שכל זוג עושה. זה היה הכי טוב בעולם והכי לא אמיתי, ועדין הייתה לי תקווה.

הכרת לי את הילדים שלך ויחד עם זאת אמרת שאתה לא רואה שיש לנו עתיד ביחד, ועדין נשארה לי קצת תקווה.

אמרת שאני שונה מכל הבחורות שהיו לך, שאני מקסימה וטובה, לא עושה לך חשבונות, לא באה אלייך בטענות ושאתה לא רגיל לבחורות כמוני, זה היה כמו לקרוא סימנים בקפה, והייתה לי קצת יותר תקווה.

כשאמרת שאנחנו צריכים להתרחק כי זה לא אמיתי, הראש ידע שאתה צודק, אבל הלב שלי נשבר וכמי "שלא מבינה" את הדברים עד שהם לא לגמרי ברורים וחזקים, לא חשבתי שההתרחקות תהיה חדה.

ועצוב לי, מאוד מאוד עצוב לי ואני לא בטוחה שאני יכולה להכיל את העצבות הזו. החיים שלי השתנו בכל כך הרבה מובנים, אני השתנתי, הכל פתאום חדש לי ועצוב לי וכל ניסיון להמשיך הלאה נרמס. אני נותנת לזה כוח אולי יותר ממה שצריך, אבל הרגעים שהייתי הכי מאושרת, באמת מאושרת היו כשהייתי איתו. ועכשיו אני חייבת להגיד שלום וללכת, אבל עדין לא יכולה. וכבר אין לי תקווה.

לפני כמעט חודשים נכנסו אחד לחיים של השני בסערה מאוד גדולה ואינטנסיבית, בילינו כל רגע פנוי ביחד, מהרגע הראשון ישנו ביחד, תמכנו, ליווינו, היינו בכל הרגעים הקטנים והגדולים, הקשים והיפים. ידעתי שאתה רוצה להיות איתי בדיוק כמו שאני רוצה להיות איתך, גרמת לי לחוות דברים שאף אחד לא הצליח, אמרת את הדברים שאני צריכה לשמוע, נגעת במקומות הנכונים הפיזיים והנפשיים. לא עניין אותי "החבילה " שאתה סוחב איתך, קיבלנו אחד את השני בדיוק כמו שאנחנו עם כל הדברים היפים ועם כל הסריטות הגדולות.

היה לנו כייף ביחד, נעים, היה לנו מאוד מאוד טוב, החיבור בנינו היה משהו שהרבה זוגות היו רוצים שיהיה להם, ובגלל זה אני לא מצליחה להבין איך אתמול באת ואמרת שאתה רוצה להיפרד?!? והסיבה שנתת לא לגמרי ברורה לי, פשוט אתה מחפש סוג של התאהבות שאין לך איתי, טוב לך, אבל אתה יודע שזה יגמר בעתיד, אז אתה מעדיף לגמור את זה עכשיו.

אני רגילה להיות לבד, אבל אחרי שהיית כאן כל כך עמוק זה פשוט כואב, אני כבר לא יודעת איך עושים את זה.

פעם זלזלתי בליטופים חשבתי שהם רכים ועדינים מידי,

היום אני מגלה את העוצמה שבהם.