ערב החג היה לא משהו בלשון המעטה, מפגשים משפחתיים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, ולמרות שאנחנו רק המשפחה הקרובה עדין יש שם דברים מורכבים, ואולי אם היינו חוגגים עם משפחה מורחבת לא הייתי צריכה להתמודד עם דברים מסוימים.

זה התחיל מאחי שרדף אחרי כדי להגיד לי שלמרות שעכשיו אני כוסית זה לא ישנה את זה שאני מכוערת, אמא שלי שלא יכלה לעמוד בזה שתשומת הלב נלקחה ממנה הייתה חייבת לציין שהיא כבר לובשת 36, האוכל היה מגעיל כל כך שסיימתי את הסדר רעבה. עם כל זה אני יכולה להתמודד, אבל השיא היה שאחי עצבן אותי על משהו והיה חייב להגיד שהוא לא מבין למה כולם אומרים שהשתנתי כי אני בדיוק אותו דבר.

השתנתי, השתנתי המון אני מרגישה בן אדם חדש, מבחינות רבות, חיצונית ופנימית, פיזית, רגשית, מנטאלית, אפילו העור שלי חש בשינוי, נשל והשתנה והיום הוא רך ונעים, אבל אז יכול לבוא אחי להגיד לי מילה, להוציא ממני תגובות ישנות לעלות בשניה זכרונות מהעבר ולהוציא ממני כל כך הרבה דברים בסיסיים ומגעילים ולגרום לי להרגיש כאילו באמת לא השתנתי, כאילו שהוא זה שקובע אם אני שונה או לא.

אתמול הרגשתי כמו ילדה קטנה שכועסת על הכל והיה בי צורך לפצות, אז לקחתי את עצמי לסרט ולשחות, אבל זה לא עזר להוציא את כל הכעס והאכזבה. אז אכלתי, כי כמעט לא אכלתי בסדר, אז מותר לי.

אני כבר הודעתי שאני לא חוגגת יותר את ליל הסדר במלון, וגם עם החג השני לא החלטתי מה אני עושה, מצד אחד לא בא לי ללכת ולהתמודד, מצד שני זו המשפחה שלי, זה מה יש ואני לא יכולה לברוח מהם למרות שאני מנסה.

נכנסתי למיטה לישון שנת צהריים, אחרי לילה חסר שינה. חלמתי חלום רע, התעוררתי אחרי שעה עם מלא רגשות אשם, כאלה שמציפים את הבטן כל כך עד שאפשר ממש להרגיש אותם, את הכאב שהם יוצרים. משכתי את השמיכה מעל הראש, וחשבתי על כל מיני דברים שרציתי לעשות בחיים ולא עשיתי, על רגשות ותחושות על דברים שנאמרו ולא נאמרו ורק הרגשתי את זה גדל, זה לא יעזור לי לאכול  את הלב, אבל אין לי שליטה על זה.

פגשתי היום את אמא שלי, פגישה קצרה, הגעתי אליה לקחת משהו והלכתי. היא מצליחה לעצבן אותי להוציא ממני דברים רעים. היא באמת לא צריכה לעשות שום דבר, היא לא צריכה לספר לי שום דבר, לא על המאכל החדש שהיא בישלה, לא על השעות בחדר כושר, לא על זה שהיא ירדה עוד קילו, לא על הבגדים שכבר גדולים והיא לא מוצאת אחרים, לא על הבקיני החדש שהיא קנתה לראשונה בגיל 48, היא פשוט צריכה, רק צריכה להיות, להביט בי במבט הזה שאני מביטה בה ושאומר פשוט הכל. ואולי זה אצלי בראש, אבל זה עושה לי רע. זה לא שהיא לא בסדר, היא אמא מדהימה והיא אוהבת אותי ודואגת לי ותעשה הכל בשבילי, זו אני שקצת ילדה רעה.

כל זה לא הוסיף ללחץ שאני מרגישה, בגלל הפגישה עם הדיאטן שיש לי מחר, זה מזכיר לי כל כך הרבה דברים רעים, כל כך הרבה רצונות, כשלונות ותחושות שאני כבר לא רוצה להרגיש, זה מפחיד אותי לחזור לשם, ושאף אחד לא יבין אותי. זה כבר לא קשור למשקל, להיקפים או למראה. זה קשור רק לזה שאני רוצה להיות בריאה.

לקחתי את עצמי עם הרגשות האלה לשחות, זה לא עזר, הלכתי על ההליכון וזה לא עזר, עצרתי בדרך הביתה ישבתי על ספסל וחשבתי שזה לא יכול להיות רע זה בטוח יהיה טוב, בטוח תהייה את הנקודה הזו שאני ארגיש את זה. הקש ששבר את גב הגמל היה הבחור שעובד בתחנת מוניות ליד הבית שלי שאמר לי "את ממש יפה" וגרם לי לבכות. רציתי להכין לי סלט עם טונה אורז ואננס, כמו שאני אוהבת, אבל לא היה לי כוח, אפילו להוריד את הכלבה לא היה לי כוח. מצאתי את עצמי יושבת עם כוס קפה ופסק זמן.  

שנה בערך אני לא עובדת, עם הפסקות פה ושם בניסיון למצוא את העבודה שתתאים לי, זה לא קרה עדין, האמת גם לא כל כך חיפשתי. הייתה לי אפשרות כלכלית לקחת חופש ולחפש, כבר מזמן הרגשתי שאני לא עובדת בתחום הנכון ולמרות הבחירה המקצועית בתואר ועוד מלא תעודות בנושאים מגוונים שכל אחת תרמה לי בחלקה, המטרה הייתה לחפש עם עצמי מה התחום המקצועי שמעניין אותי, ואיזה עבודה תעשה אותי מאושרת, כזו שאני ממש אשמח לעבוד בה ואוהב את מה שאני עושה. גילתי שיש אנשים שבאמת אוהבים את מה שהם עושים שמרגישים שזה היעוד שלהם בחיים, ובבדיקה מקיפה שעשיתי מסתבר שרק 5% מהאוכלסיה נמצאים במקום הזה של המיצוי.

חייתי חלק מהזמן מדמי אבטלה לא משמעותיים בכלל, והפרשים מהחצי אחוז רווח שיש לי בעסק המשפחתי. מבחינה כלכלית יכולתי להמשיך לא לעבוד עוד שנים רבות, ולחיות מהכסף שיש לי. אבל יש גבול, כמה אפשר להיות בחופש, הייתי בחו"ל, עברתי דירה, ישבתי כמעט בכל בית קפה בעיר, טיילתי לצפון ולדרום, שחיתי, ביליתי בלילות, ראיתי את העיר הזו בשעות שבכלל לא ידעתי שקימות. עד שנמאס לי ולמרות תחושת החופש שהיא מדהימה, זה מתחיל לשעמם בשלב מסוים. התחלתי להרגיש שאני משתגעת, אבל לא בטוחה אם אני רוצה כרגע לעשות משהו מעבר.

בטיפול אצל הטראפסטית שלי, אנחנו מדברות על זה הרבה, התחום המקצועי היה הסיבה העיקרית שבגללה באתי אליה, רציתי להבין מה קורה לי, למה ואיך, הרבה רגשות אשם על זה שאני קמה פתאום ועושה משהו אחר, או לא עושה כלום, ולאן כל זה מוביל אותי בעצם. כבר לפני כמה שבועות הגענו למסקנה שאני צריכה להתחיל לחפש עבודה, שזה יתרום לי גם אם זו לא משרת חיי, וגם אם אני אצטרך לחזור לתחום שאני לא אוהבת, אני אשתדל למצוא בו משהו שיהיה הכי טוב בשבילי, זה יהיה לי טוב הרבה יותר מהמצב הנוכחי, של מיצוי החופש.

לפני שבועיים נקראתי לסדר, אבא שמן ואמא אנורקסית * , זימנו אותי לפגישה בה הם רוצים לדבר איתי. שלושתנו ידועים בחוסר התקשורת שלנו, ושדעותינו חלקות בהרבה מאוד נושאים משמעותיים בחיים, ואני כבר ידעתי שטוב לא יצא מזה. ניסתי להרגע ולנשום עמוק (תרגול של נשימות מהשחיה עוזר באמת). אבא שמן הסביר לי שהמצב בעסק הוא לא כזה טוב כרגע, ולכן אני לא אוכל לקבל יותר את החצי אחוז שלי. חייכתי ואמרתי לו בסדר, בלב ידעתי שאני אסתדר, תמיד הסתדרתי, ידעתי שזה טוב לי זה חלק משמעותי מההתנתקות שלי מהם, וככה גם לא יבוא לבקש ממני עזרה במשרד כל חודש, אני לא ארגיש חייבת והמצפון לא יציק לי. מה שכן הטריד אותי היה המצב הכללי של העסק, ואיך הם מסתדרים. ואם המון דאגה להם ושקט נפשי לי השיחה הסתימה בלי הרבה רעש וצלצולים.

כמובן שהיתי צריכה לחקור את העניין, ולבדוק מפי גורמים מוסמכים מה באמת קורה, ולאן המצב הכלכלי מדרדר, אז אחרי חקירה שלקחה בדיוק 5 דקות התברר לי לתדהמתי שהדברים אינם נכונים, שהמצב הכלכלי בסדר, אבל אבא שמן ואמא אנורקסית, החליטו שביתם הבכורה, זו שהלכה לעשות תואר ראשון (שהם שילמו כמובן), שעשתה מליון קורסים, שלה הם דואגים מכל הילדים, שאותה הם באמת באמת באמת אוהבים יותר מכולם (טוב, אני עשיתי אותם הורים), לא מתאים להם שהיא, אני כמובן, תשב בבית.

אז כן, אני יכול להבין אותם, ומאיפה זה בא בכלל, הרי מה שהיה עושה אותם מאושרים זה שבגיל 28 אני אהיה נשואה, עם 3 ילדים ואעבוד כמורה. כעסתי על זה כמה ימים, כעסתי לא בגלל הכסף, כעסתי כי הם לא מתנהגים אלי כבן אדם בוגר, כעסתי כי הם שוכחים שאני לא בת 8, כעסתי כי הם משקרים לי, כעסתי כי אם הם היו באים ושואלים ומתעניינים מה עובר עלי הייתי מסבירה להם את כל מה שכתבתי כאן, אבל לא הם החליטו שהם לא רוצים שהחיים שלי יהיו ככה, וזו דרך מצוינת בשבילם להשיג את מטרתם. כעסתי עד שהבנתי שאני לא אוכל לשנות אותם.

אז בגלל העניין הזה ובגלל שאני גם חושבת שהגיע הזמן, ושזה רק יעשה לי טוב, התחלתי לחפש עבודה. אני לא בלחץ, יש לי מספיק כסף להיות בחופש עוד כמה חודשים, הקורות חיים שלי טובים, יש לי הרבה ניסיון, אומנם בתחום אפרורי ומשעמם, אבל אני בטוחה שאני אצליח למצוא משהו שיעשה לי טוב.

היום כבר הייתי בראיון למשרה שאני ממש ממש רוצה, נראה לי שהם גם התרשמו ממני לטובה למרות שהציפיות שכר שלי היו יותר גבוהות ממה שהם מציעים, אבל אני עדין רוצה אותה, אני מקווה שאני אקבל, למרות שהמחשבה לקום בבוקר לעבודה קצת מכניסה אותי לחרדה.

* נכון, שכאן מותר לי לקראו להורים שלי באיזה שם שאני רוצה?

** אני בכלל רציתי לכתוב רק על ההורים.