אתמול, התעסקתי רוב היום בשאלה החשובה, כיצד אני אבלה את ליל יום העצמאות. אומנם אני גרה מרחק 5 דקות הליכה מכל המקומות השווים בתל אביב, אבל האופציות לא היו רבות, מאז שכל חברותי הפכו לחיות בזוג, ומסתבר שזוגות מעדיפים בערב חג זה לחגוג במסיבה פרטית משלהם. קבוצת חברים מהעבר הזמינה אותי לפיקניק בפארק הירקון, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש זה שאני מעדיפה שידקרו אותי במחטים סיניות, ולא לפגוש אותם, בעצם הדימוי הזה לא טוב, אני תמיד אעדיף את המחטים. החלטתי שאני יורדת לי לבד לפאב השכונתי, כי חייבים להשתכר.

ברגע האחרון התקשרה אלי חברה, זו שרצתה לתת לי הכל, ובסופו של דבר לא נכנסה אלי למיטה, אבל נכנסה לי חזק ללב, שזה הרבה יותר חשוב, אנחנו חברות טובות. אז קבענו.

בשלבי ההתארגנות כבר הרגשתי עייפה, וחשבתי לעצמי, למה אני בכלל עושה את זה, אני לא אוהבת כל כך לצאת וכל הבלאגן שיהיה בעיר הזו הלילה. ובכלל המחשבות שיש לי בימים האחרונים בראש ולא מרפות, יוצרות בי כבדות שלא הייתה מזמן, וכל מי שנמצא לידי יכול לראות את הגלגלים שלי בראש כבר חורקים מרוב עבודה. אבל כבר לא יכולתי לבטל, וגם ניסתי להתחבר לצד האופטימי שלי (שלוקה בחסר) ולקוות שיהיה לפחות כייף.

במקרה המקום שאליו הלכנו עוד היה ריק כשהגענו, ישבנו על הבר, שתינו היא שתתה וודקה אחת אחרי השנייה, אני בכלל לא שמתי לב מתי הכוס שלה התרוקנה וכבר הייתה שם כוס אחרת. ואני ניסתי להישאר השפויה מבין שתינו . מסתבר שהיא מכירה את הבחור שישב לידה, והוא זה שהזמין ושילם, והיא כשמשלמים עליה, זה עושה אותה הכי מאושרת בעולם והיא מנצלת את זה עד הסוף.  התחשק לי סגריה, אני לא מעשנת, ואני יודעת כשבא לי ניקוטין בגוף אז משהו לא בסדר אצלי,. ישבתי ועישנתי לי לאט, שתיתי את הדרמבוי, עישנתי עוד קצת וכבר לא ניקוטין.

היה לי מצחיק וכייף, אבל העיפות התגברה והרגשתי שעוד שניה אני נרדמת, החלטתי ללכת היא נשארה. סצנת הפרידה שלנו יכלה להיות סיום טוב לסרט בנות...

אתמול קבעתי עם זאתי, לצאת לשתות משהו בפאב ליד הבית. (מה שאומר כל אופציה במרכז תל אביב ). כבר בתחילת הערב אני עשיתי את הטעות הראשונה, כשיצאתי מהבית בלי לקחת מפתחות, והדלת ננעלת מבחוץ. המפתח הרזרבי אצל ההורים מה שאומר לנסוע עכשיו מחוץ לתל אביב כדי לקחת מפתח שאולי בכלל לא יפתח לי את הדלת, כי השארתי את המפתח במנעול, אבל מתברר שכמו במשפחת סימפסון כך גם במשפחה המשוגעת שלי, ההורים שלי נסעו לצפון כשכל המפתחות הרזרביים נמצאים בצרור המפתחות שלהם. זאתי הייתה עדה לויכוח משפחתי וצרחות שלי על מה זה עוזר לי שיש לי מפתח רזרבי בקיבוץ אמירים.

חצי שעה בילוי במדרגות הבית לחכות לפורץ שפתח את הדלת בשניה, ועוד לפני שהוא פתח אמר לי שהסכום זה 360 ₪ אבל בשבילי הוא מוכן ב-300 ₪. הוא לא הסכים לקבל שיק והיה מוכן לעשות לי עוד הנחה אם אני אביא לו מזומן.  אז הלכתי לי מהר מהר להוציא כסף ונתתי לו 300 ₪. הוא לא שם לב וחזר להגיד לי שנתתי לו יותר מדי, ואני בשיא הנחמדות אמרתי לו "זה בסדר עשית לי הנחה כבר קודם". כבר בשלב הזה הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר איתי, או שאני ממש תמימה או שאני ממש פריירית.

כל המקומות השווים כבר היו מלאים אז ישבנו במקום עם מוזיקה גרועה, ודיברנו שטויות על החיים, בחור נחמד דיבר עם זאתי. פתאום הוא שם לב שנגעתי לה ביד כי דיברנו על משהו ששינה מצב הרוח של שתינו לעגמומי ביותר, שאפילו כמות הוודקה שזרמה לי בדם לא הצליחה להפיג. הוא הסתכל עלינו ושאל "אתן חברות טובות?", ואמרנו לו "אנחנו בכלל בבלינדייט" הבחור הסתכל עלינו וחייך את החיוך הכי גדול שראיתי אצל בחור בחיים נראה לי שעשינו לו את השנה. כמובן שהסברנו אחרי זה שאנחנו לצערנו לא לסביות.  לפני שהוא הלך הוא דפק את המשפט הכי מטומטם שהוא יכול היה להגיד והרס את כל הרושם הטוב, באותו רגע אהבה שלי לנשים רק הלכה וגדלה כך שעוד יש לי תקווה לשנות את הסטאטוס שלי.

שתיתי קצת יותר מדי, אכלתי קצת יותר מדי, חייכתי קצת יותר מדי, ובעיקר מאוד נהנתי. כשהגיע החשבון רציתי לשלם עלינו, והיא לא הסכימה, אני תוהה איזה מן בליינדייט זה.

אתמול אחרי שעתיים שינה ובחור שלא הבין שהוא צריך ללכת גם כשאמרתי במפורש (למדתי, לא להביא בחורים אלי הביתה, תמיד ללכת אליהם.), וכמה שעות בעבודה. העיפות התגברה לרמות על, ואני נרדמתי על הספה.

חלמתי, חלום על מקום רחוק מכאן שאני אוהבת ורציתי כל כך להיות שם עכשיו, עם ההוא משם שפעם אהבתי. כשהתעוררתי (בדיוק לחמש דקות), הרגשתי שאני לא רוצה להיות בשום מקום אחר, שאני  כל כך אוהבת את המקום שאני נמצאת בו עכשיו בחיים (למרות חוסר הידיעה), ואת העיר שאני חיה באה שעושה לי רק טוב, ואת האנשים שעושים לי כל כך נעים.

עוד כמה ימים אני מסיימת את העבודה, ויהיה לי יותר זמן וכוח להנות מהעיר המדהימה הזו.....

תודה, לכל אלה שעוזרים לי ונמצאים לידי לפעמים, אוהבת...