אמרת שאתה רוצה שניפרד, אבל לא הלכת, גם אני לא הלכתי, הייתה לי תקווה.

המשכנו להפגש כל יום, לישון ביחד, לעשות מה שכל זוג עושה. זה היה הכי טוב בעולם והכי לא אמיתי, ועדין הייתה לי תקווה.

הכרת לי את הילדים שלך ויחד עם זאת אמרת שאתה לא רואה שיש לנו עתיד ביחד, ועדין נשארה לי קצת תקווה.

אמרת שאני שונה מכל הבחורות שהיו לך, שאני מקסימה וטובה, לא עושה לך חשבונות, לא באה אלייך בטענות ושאתה לא רגיל לבחורות כמוני, זה היה כמו לקרוא סימנים בקפה, והייתה לי קצת יותר תקווה.

כשאמרת שאנחנו צריכים להתרחק כי זה לא אמיתי, הראש ידע שאתה צודק, אבל הלב שלי נשבר וכמי "שלא מבינה" את הדברים עד שהם לא לגמרי ברורים וחזקים, לא חשבתי שההתרחקות תהיה חדה.

ועצוב לי, מאוד מאוד עצוב לי ואני לא בטוחה שאני יכולה להכיל את העצבות הזו. החיים שלי השתנו בכל כך הרבה מובנים, אני השתנתי, הכל פתאום חדש לי ועצוב לי וכל ניסיון להמשיך הלאה נרמס. אני נותנת לזה כוח אולי יותר ממה שצריך, אבל הרגעים שהייתי הכי מאושרת, באמת מאושרת היו כשהייתי איתו. ועכשיו אני חייבת להגיד שלום וללכת, אבל עדין לא יכולה. וכבר אין לי תקווה.

אני חייבת להודות שהחיים שלי לגמרי לא רעים, הם אפילו מאוד טובים, אבל הבעיה העיקרית היא שלפחות פעם בחודש יש לי נפילה, לא צריך הרבה, רק איזו סיבה קטנה, שאח"כ אני אפילו לא זוכרת, שתביא אותי למצב שבאמת, אבל באמת לא איכפת לי.

כשלא איכפת לי, אני אוכלת 15 בורקסים לארוחת צהריים ומקנחת בשתי שקיות קליק, כי לא איכפת לי לעלות במשקל. אני מגיעה הביתה ונכנסת למיטה בשעה חמש, וגם הכלבה לא מצליחה להוציא אותי משם, כי לא איכפת לי שהיום יסתיים כבר. אני לא מתעוררת לעבודה ואפילו לא מועילה בטובי להודיע לבוס, שיפטר אותי כאילו שבכלל איכפת לי. אני יוצאת מהמיטה רק כשאין לי ברירה, יורדת למטה לקנות משהו לאכול ורק יודעת שלא בא לי לראות אף אחד, אני מרגישה את הלחץ בחזה וכל קרבה לאנשים גורם לי פחד, אני קונה את הדברים ועולה הביתה מהר, אין לי בעיה להמשיך לחיות ככה כי לא איכפת לי מאף אחד. אפילו כשאני בספק אם הוא יגיע אני מוצאת את עצמי חושבת שאולי גם זה לא איכפת לי.

כשהוא בא הוא מצליח להוציא ממני את השדים שלי, אני יודעת שכבר הגעתי למקום שאני  צריכה להתמודד איתם לבד, אני מקווה למצוא את הדרך, זו קצת בעיה כשאת בת 30 והמצב הרגשי שלך הוא של בת 4, וזו בעיקר בעיה כשלא איכפת לך ואת מאבדת אפילו ליום אחד את השליטה על החיים.

מחר יום חדש, אני אנסה קצת להתמודד ושקצת יהיה לי איכפת.

אתמול פתאום באמצע היום בלי קשר לכלום ובלי סיבה מוצדקת מצב הרוח שלי השתנה והרגשתי עצובה, הכל נראה לי  קודר ולא מסתדר כמו שאני רוצה.

בפגישה עם הטראפסיטת ויתרתי לעצמי ולא הייתי מוכנה לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו, בזבזתי פגישה על שטויות. כבר שבועיים אני מנסה לעשות את שעורי הבית שלי ולכתוב  על זה במחברת ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם זה, אני פשוט תקועה שם תרתי משמע. ידעתי את זה כבר קודם רק לא ידעתי עד כמה.

חשבתי שהלילה יעביר לי את התחושה הזו, אבל היו לי נדודי שינה בגלל משפט שנאמר ואני עדין תוהה לגביו, והכל ביחד גרם לי להתעורר  הבוקר בהרגשה שאני שבורה אני אפילו מצליחה להסתכל במראה ולראות את הסדקים נפערים. דבר ועוד דבר שמצטברים פתאום ואני לא מבינה מאיפה ולמה.

וזו לא נגמר שם, יקיצה מוקדמת הבוקר, ישרא שלא נותן לי לחדש את מנוי הפרו שלי, ראיון עבודה שאני בכלל לא רוצה לדבר עליו ודמעות הרבה דמעות.

ובא לי לוותר לעצמי היום על הכל ולהיכנס מתחת לפוך...