מי שמכיר אותי יודע שאופטימיות היא לא הצד החזק שלי, בלשון המעטה, אבל אני מגלה שכשאני רוצה משהו באמת מכל הלב, שום דבר לא יצליח לשנות את דעתי, ואני הולכת עם זה עד הסוף, עד שאני מצליחה.

כשהודעתי שאני מתפטרת מהעבודה, היה לי ברור שאני עושה שינוי, אני לא עוזבת עבודה אחת כדי לעשות אותו דבר בעבודה אחרת. החלטתי מה הכיון החדש שלי, שהוא בעצם ישן רק שלא היה לי את האומץ לעסוק בזה. מכיון שזה תחום רחב לא ידעתי מה בדיוק אני הולכת לעשות. בכלל לא הייתי בטוחה שאני אצליח לפנות לתחום שיש לי בו השכלה, אבל אפס נסיון, אבל ידעתי שאני לא מוותרת גם אם זה יהיה קשה.

האמת שבכלל רציתי חופש, לסיים עבודה, לטוס לחו"ל, לנוח, קצת להתבטל (אני ממש טובה בזה) פשוט לא לעשות כלום. אבל יחד עם זאת שלחתי קורות חיים לכל משרה שמצאה חן בעיני, שחשבתי שאני יכולה להתאים לה והיא לי. תוך זמן קצר מצאתי בדיוק את מה שרציתי.

לשתי דקות הייתי גאה בעצמי שהשגתי את המטרה,  שקיבלו אותי לעבודה בגלל מי שאני ולא בגלל הניסיון המקצועי שלי. אני מתחילה מאפס בתחום שכולם אומרים לי שהוא קשה, שעוד לא ברור לי בדיוק מה אני אמורה לעשות שם, וכבר זרקו אותי למים ואני עושה מה שאני חושבת לנכון ואני מקווה שאני אצליח.

ברגעים כאלה אני חושבת על כמה שפחדים יכולים לשתק אותי, ושחבל שיש תחומים בחיים שאני לא משקיעה בהם קצת יותר, למשל בזוגיות.

בשבוע שעבר ישבתי במשרד והרגשתי שקשה לי לנשום, שאני נושמת כמה נשימות כבדות ואחריהן כלום האוויר נעצר בדרך, השיעול לא איחר להגיע והרגשתי איך החדר הקטן שאני יושבת בו נסגר עלי וחונק אותי. במשך שעה יצאתי ונכנסתי למשרד בנסיון להסדיר את הנשימה. ידעתי שזה בגלל לחץ, זה כבר קרה לי בעבר. הפעם זה היה בגלל שאני כל כך רוצה לעזוב את העבודה שאני כבר לא מצליחה לסבול את הנוכחות שלי בה. כמה ימים אחרי זה כבר הודעתי על התפטרותי ובעוד כחודש אני מובטלת מן המניין, אבל מאושרת.

אתמול אחרי שיחת טלפון עם קרובת משפחה שהצליחה לעלות לי את רמת העצבים לדרגות גבוהות, בגלל בעיה משפחתית, שוב לא הצלחתי לנשום, אבל הפעם בניגוד לפעם הקודמת גם לא הצלחתי להסדיר את הנשימה. רק ביקור במיון שכלל כדור ווליום וזריקה הצליחו להרגיע אותי.

אני מחפשת עבודה חדשה בתחום שאין לי בו נסיון, אך למרות זאת זומנתי לכמה ראיונות עבודה ויש לי תחושה טובה שעשיתי את הרושם הנכון. באחד מהם אני אפילו יכולה כבר להתחיל. הבעיה היא השכר, אז נכון שאני רואה בכסף אמצעי ולא מטרה והרבה יותר חשוב לי הסיפוק האישי והמקצועי והתחושה שאני עושה עבודה שיש בה שליחות ותרומה, עדין אני אמורה להתפרנס וכשמציעים לי עבודת שטח, ללא החזר פלאפון וחניות במשכורת קצת יותר מהמינימום אני בבעיה, אולי עדיף היה שיחפשו מתנדבים.

אם כל הכבוד לרצון בסיפוק אישי, אם אני אהיה בבית כל בוקר ולא אעבוד אני אקבל ביקורים לעיתים קרובות שיגרמו לי להיות הכי מסופקת....

במשך שלושת השבועות האחרונים עשיתי חפיפה במשרד החדש יומיים בשבוע, יחד עם המשך עבודתי הזמנית . מה שיצר איזון בין עבודה לחוצה לבין עבודה רגועה או יותר נכון חוסר עבודה, שתי הקצוות של הסכלה. הייתה לי תחושה שאני מגיעה למקום טוב ומעניין מאוד מבחינת עבודה וזה עשה לי הרגשה טובה מאוד.

ביום ראשון התחלתי לעבוד באופן קבוע כשיש לי עוד חודש חפיפה שמסתבר שגם בזמן הזה לא יספיקו להסביר לי הכל. ביום שני כבר בכיתי, בכיתי כל היום ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. בכיתי במשרד, בשירותים, מול לקוחות, לאחותי בטלפון, הגעתי לתראפסטית שלי וכל הפגישה רק בכיתי, תוך קביעה שאני לשם לא חוזרת יותר!!!

אחרי שנשמתי ונרגעתי ויכולתי לדבר ולהסביר את המצב. וסיכמנו שלמרות הכל אני נותנת לזה עוד הזדמנות לפחות לבחון את זה עד סוף השבוע. כי אני בן אדם בוגר ואני לא יכולה לתת לילדה הקטנה שלי כל כך הרבה מקום. ואני לא יכולה כל הזמן לברוח, כי מבריחה לא מתקדמים, ושלמעשה ככה זה בחיים יש יום טוב ואח"כ יומיים פחות טובים ועוד יומיים יותר טובים. ובכלל זו רק עבודה אני לא צריכה לקחת את זה כל כך קשה, אני מסיימת לעבוד בארבע ויש לי את הזמן לחיים האמיתיים.

אבל היום לא עמדתי בזה, לקחתי את הדברים שלי ויצאתי. אין לי בעיה עם העבודה, אני יודעת שאני מסוגלת לעשות אותה על הצד הטוב ביותר והוכחתי את זה, זה תחום מאוד מעניין ואני נהנית מהעבודה עצמה, אבל היחס הוא מגעיל ואני לא יכולה לעושת את העבודה שלי כשאין לי שולחן, טלפון ומחשב וצורחים עלי למה אני לא עונה לטלפון, שיש להם בעיה עם זה שאנחנו עושים הפסקה לארוחת צהריים, שלא מאפשרים לי לפתוח חלון או להדליק מזגן כי חבל על הכסף ואני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום ויש לי עוד כמה דוגאות, אבל נראה לי שזה ברור.

יכול להיות שיכולתי להשתדל יותר, אני גם יודעת שיש דברים בהתנהלות שלי שהייתי בהם לא בסדר והשתדלתי לשנות אותם, יכול להיות שיכולתי לנשום עמוק ולהרגע, יכול להיות שאני עוד אצטער על הצעד הזה, כי העבודה באמת מעניינת וכי ברחתי ולא נתתי הזדמנות לעצמי. וכן אני מפחדת ממה שיהיה עכשיו, מאוד מפחדת, אבל אני לא מוכנה להשאר במקום שגורם לי להרגיש כל כך רע.

הלכתי לשלוח קורות חיים...