אמרת שאתה רוצה שניפרד, אבל לא הלכת, גם אני לא הלכתי, הייתה לי תקווה.

המשכנו להפגש כל יום, לישון ביחד, לעשות מה שכל זוג עושה. זה היה הכי טוב בעולם והכי לא אמיתי, ועדין הייתה לי תקווה.

הכרת לי את הילדים שלך ויחד עם זאת אמרת שאתה לא רואה שיש לנו עתיד ביחד, ועדין נשארה לי קצת תקווה.

אמרת שאני שונה מכל הבחורות שהיו לך, שאני מקסימה וטובה, לא עושה לך חשבונות, לא באה אלייך בטענות ושאתה לא רגיל לבחורות כמוני, זה היה כמו לקרוא סימנים בקפה, והייתה לי קצת יותר תקווה.

כשאמרת שאנחנו צריכים להתרחק כי זה לא אמיתי, הראש ידע שאתה צודק, אבל הלב שלי נשבר וכמי "שלא מבינה" את הדברים עד שהם לא לגמרי ברורים וחזקים, לא חשבתי שההתרחקות תהיה חדה.

ועצוב לי, מאוד מאוד עצוב לי ואני לא בטוחה שאני יכולה להכיל את העצבות הזו. החיים שלי השתנו בכל כך הרבה מובנים, אני השתנתי, הכל פתאום חדש לי ועצוב לי וכל ניסיון להמשיך הלאה נרמס. אני נותנת לזה כוח אולי יותר ממה שצריך, אבל הרגעים שהייתי הכי מאושרת, באמת מאושרת היו כשהייתי איתו. ועכשיו אני חייבת להגיד שלום וללכת, אבל עדין לא יכולה. וכבר אין לי תקווה.

חשבתי שזה עבר לי, שהתבגרתי גם בעניין הזה, אבל שני מפגשים חברתיים השבוע הבהירו לי טוב טוב שזה כנראה  לעולם לא ישתנה.

כשאני בקבוצה אני מרגישה כמו הילדה הקטנה שחזרה לכיתה ב'.

אין פלא שלמרות תחושה של בדידות אני הכי מסתדרת לבד.

אין לי כוח אפילו להסביר, הלכתי לנסות לנשום.

בא לי לצעוק לכל העולם שממש לא איכפת לי מה  חושבים עלי, ואיפה אני עומדת בחיים, ושכן כן מותר לי להרגיש מתוסכלת, ממורמרת ומעוצבנת שהחיים זה לא כמו שאני חושבת. שאני עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה. ושלא בא לי לא בא לי לעשות עכשיו יותר מהמינימום שאני צריכה או אפילו פחות מהמינימום שאני צריכה, או לא לעשות בכלל.

ושכל כך לא איכפת לי מה יהיה ומה היה ומה קורה כאן ועכשיו בשנייה הזו, נמאס לי להיות כלי במשחק הזה שממש לא ברור לא ונמאס לי לנסות להבין, אז אני המשיך לשכב על הספה שלי בדירה המלוכלכת שלי, הנסה לקרוא ספר והרחם על עצמי כי זה מה שמתאים לי לעשות עכשיו, ואתן לזה לעבור או לא לעבור זה ממש כבר לא משנה.

הוא חושב שאני מושלמת זה כנראה בגלל שהוא עוד לא פגש אותי באמת, או כי הוא לא צריך לקחת אותי ברצינות, כי כל מי שפוגש אותי כבר חושב קצת אחרת פתאום אני כבר לא מלכת הכוכבים אני פשוט אני עם כל הדברים השלילים והחיובים ועם כל הבלגאן שיש לי בראש ועם כל הרצונות וההתלבטויות וההחלטות וההתפשרויות וההתמודדיות ופתאום אני כבר לא כל כך מצחיקה וגם לא כל כך עצובה ופשוט לא כל כך.

ואולי אני גם אנסה להבין מה יש בי שגורם לאנשים להתרחק או גורם לאנשים שאני בכלל לא מכירה לדבר אלי בצורה מסוימת שאני בכלל לא מבינה, או בכלל לא רוצה להבין. ולא, ממש לא איכפת לי מה אני משדרת ומאיפה זה בא ולאן זה לוקח ולאן זה  בכלל לא לוקח.

כי הרי בסופו של דבר יבוא אותו אחד שהיה כאן והלך, או שעוד לא היה כאן אבל בטח ילך,  וישלוף אותי מהמגירה שלי מתי שמתחשק לו, ואולי אני אסכים ואולי לא, ואולי בכלל לא יהיה לי איכפת.