אני לא יודעת איך להגדיר את השבוע שחלף, היו לי רגעים של כייף והנאה והיו לי רגעים קשים ולא ברורים. הערבים שלי היו קשים, כל יום אחרי העבודה כשנכנסתי הביתה הרגשתי מגעיל, רציתי שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר, ובכלל לא בגלל שהיה משהו לא בסדר.

בחרתי בדרך שאני מכירה הכי טוב, אכלתי. זה אף פעם לא עוזר, אבל זה מוכר ובטוח. מסתבר שהקיבולת הרגשית שלי הרבה יותר גדולה מהקיבולת הפיזית, אז במצבים כאלה אני יכולה לאכול בלי קשר למנגנון רעב ושובע, הרי שום גוף לא צריך פיתה (קלה) עם חומוס (לייט) בשתיים בלילה. ויתרתי על כל הפעילויות שהיו לי בערב כי הרגשתי שבא לי להקיא על החדר כושר את כל מה שאכלתי*.

חשבתי לא להגיע היום לשקילה אבל הבטחתי לעצמי שאני לא בורחת כשקשה וההתמודדות הזו בכלל לא פשוטה לי, בעיקר כי הייתי כמה גרמים ממשקל היעד, ואני מדשדשת כמה שבועות עם עליה וירידה, ידעתי בדיוק כמה עליתי וזו לא העליה כמו הדרך שהגעתי לשם. זה כבר קרה לי בעבר כשהמשקל שמהווה מנגון הגנה, שאומנם נחלש עם השנים, ירד ואני חשופה יותר לעולם, אנשים מסתכלים עלי אחרת.

הכי חשוב שהמפגש היום עשה לזה סוף, עד הפעם הבאה שהפרעות האכילה שלי יתעוררו ולא חסר לי כאלה***.

יהיה בסדר אני בטוחה.

* יש רק  מקום אחד שהרגשתי שאני משקיעה בו את כל מה שהיה לי השבוע.

** זה בטח בגלל שיש לי פחות דודות, הצלוליטס דרך אגב נשאר.

*** אני אפילו לא רוצה להתחיל לפרט אותן.

התלבטתי האם להשתתף היום במפגש ישרא המדובר = מפגש שומרי משקל ביום שישי בבוקר.

*למה כן? – כי אני רוצה לרדת 6 קילו.

למה לא? – כי אין לי כוח וחשק לעבור מדיאטה לדיאטה.

למה כן? – אמא שלי שאלה אותי השבוע עם שחיה זה ספורט מרזה.

למה לא? – כי אני מאמינה שהחופש לאכול נותן את החופש לא לאכול.

למה כן? – כי חיסלתי אתמול קופסאת עוגיות.

למה לא? – כי אני אוהבת את הגוף שלי ככה.

למה כן? – כי אם אני  אוהבת את הגוף שלי אני צריכה לדאוג לו.

למה לא? – כי אני לא רוצה להגיד בעוד שלושה חודשים שהייתי וניסתי ואני באותו משקל (אני מעדיפה מראש בכלל לא לנסות).

למה כן? - כי צריך להתמודד.

למה לא? - כי אני חסרת סבלנות.

למה כן? – כי גם ירידה של קילו בחודש תהייה בסוף השנה 12 קילו.

בסופו של דבר החלטתי ללכת.  מהיום גם אני סופרת נקודות...

רק הוא לא בא

*את צורת ההתלבטות לקחתי ממנה.

"איך את אוכלת את הטונה?

בסלט, לפעמים עם אורז ואננס

ובבוקר?

פיתה קלה עם גבינה

את אוכלת פחמימות בצהרים?

לפעמים, בדרך כלל עוף עם ירקות.

אז את לא אוכלת הרבה.

נכון, אבל יש לי את הימים שאני כן."

זה לא היה הדיאטן*, זה היה הוא שפתח את המקרר באמצע הלילה וגילה מלאי קטן של טונה.

השיחה הזו גרמה לי לחשוב על כמה דברים.

עליתי 3 קילו וירדתי 5 ועליתי 2, כבר 3 שנים אני במשקל קבוע של 67 קילו**, עם קילו לפה ולשם, וכל שנה שעוברת ואני נשארת על אותו משקל אני מרוצה.

בניגוד למה שהיא כתבה, הדימוי גוף שלי סביר פלוס, אני כבר לא רזה שחושבת שהיא שמנה, אני מרגישה מודעת לגודל שלי. הבעיה שלי היא אחרת, והיא כבר הוזכרה כאן כמה פעמים, הבעיה שלי היא ההקשר בין האוכל למצבי הרגשי. במצבים רגשים מסוימים, בעיקר כשאני עצובה, הבולמית שבתוכי מתעוררת, בשילוב עם הילדה הקטנה הן עושות כאן חגיגה, אבל היום היא רק מכניסה היא כבר שכחה להוציא, ולפעמים טוב שכך.

זה קשה להיפרד מחבר טוב, שמלווה אותי מגיל 8 כשהייתי הילדה החדשה ורק הוא היה שם, או לפחות ככה הרגשתי, הוא לא בגד, לא הכאיב ולא נטש,  הוא פשוט היה. בתקופות מסוימות הוא היה האויב הכי גדול שלי, אבל עדין הייתה לו פינה חמה בלב. אני מרגישה שעשיתי דרך ארוכה, והגעתי למצב של קבלה והשלמה חלקית, שעוזרת לי להתמודד קצת יותר טוב ביחסים איתו.

אני אשקר אם אני אגיד שהאוכל לא מעסיק אותי, ושאני לא רוצה לרדת במשקל, אני רוצה לרדת, אבל רק כמה קילוגרמים ולא למשקל שנחשב בשבילי תקין והוא רזה מדי לטעמי. ויחד עם זאת, לא המשקל הוא מה שחשוב לי, חשוב לי לאכול נורמלי, סביר ושפוי, אוכל שאני אוהבת, שנותן לי שקט נפשי להתעסק בדברים הבאמת חשובים בחיים.

כבר שלושה ימים, תודה לאל, או בעצם תודה לי, אני אוכלת שפוי...

*כבר מזמן לא הזכרתי אותו כי פשוט נטשתי אותו.

**זה היה הפרט השולי ביותר שחשפתי כאן, והקשה ביותר.