מי שמגיע למסיבה של בלוגרים שלא יתפלא שעושים לו אאוטינג

אתמול הייתי במסיבת היום הולדת שלה, אני באמת אוהבת אותה, אבל המסיבה הזו הזכירה לי כמה אני שמחה שאני כבר לא בת 19 ולמה אני כבר לא יוצאת כמו פעם.

בסה"כ נהנתי מהערב ההזוי הזה, אבל היו לי רגעים שהרגשתי אבודה, ישבתי והסתכלתי מהצד ולא מצאתי את עצמי, אני שונאת להרגיש אבודה. אין פלא שסיימתי חצי בקבוק בנדקטין והמון אוכל.

זה היה סוף שבוע סוער רגשית, זה התחיל מלא להקשיב לגוף שלי שהיה כל כך עייף וכשכבר ויתרתי קצת כי לא יכולתי, אז ויתרתי בכלל על כל כך הרבה דברים חשובים. המסיבה אתמול רק חיזקה לי את ההרגשה שכבר התגבשה עוד קודם.

חזרתי הביתה שפוכה, עם חור בגופיה כנראה מסגריה ואבקת סוכר על החצאית מהפנקייק בברסארי. חשבתי על זה שפעם היא אמרה לי שאני כבר כל כך אני והרבה פחות אנשים והערב הזה הרגשתי שהייתי הכל חוץ מעצמי.

הפוסט הזה מוקדש לאיריס ומוקה שלא הפסיקו לצחוק עלי כשגילו שאני שוחה עם סנפירים וכמעט נחנקו מהבייגל גבינת שמנת פסטו. על מנת להוכיח את טענותי שסנפירים זה לא כזה נורא הובטחה להם תמונה מקורית.

בעודי שוחה וחושבת איך להתחמק מהנוכחים במקום שלא יחשבו שאני משוגעת שמצלמת את עצמה בסנפירים, החליטו כוחות הטבע להתערב בדמות הפסקת חשמל, מה שלא עצר ממני להמשיך ולשחות את ה-60 בריכות שלי בחושך בעוד כל השאר ברחו.

ולמרות הכל, הבטחות צריך לקיים: מלכה עם סנפירים לאור תאורת חירום

כפיצוי על עוגמת הנפש אני דורשת מחממי אוזניים סגולים