חשבתי שזה עובר לי בקלות יחסית, שאני בנקודה חזקה, אבל אתמול בסיטואציה שנגררה לשיחת נפש הבנתי על מה באמת ויתרתי ומאז אני רק בוכה

על להיות אני באמת.

על זה שמקבלים אותי כמו שאני ושאני לא צריכה להוכיח כלום.

על זה שאני כלום ואני הכל.

על הגבולות.

על אהבה שאי אפשר להסביר אותה.

על המקום שהיה אי של שקט בתוך הסערה שלי.

על ביטחון.

על היכולת של אדם אחר להכיל אותי.

והיום אני נמצאת במקום שאני מרגישה שאני רק צריכה להוכיח את עצמי, וזה אף פעם לא מספיק טוב ומאוד פוגע בי.

אולי אני מספיק חזקה לא לחזור אחורה, למרות הכאב, אבל אני בטח לא מספיק חזקה להמשיך הלאה*