אחרי הרבה זמן של שקט יחסי ביקשתי סשן מחטים וקיבלתי.  כשהאנדרופינים זורמים בגוף, כל המערכות מתבלבלות ויש תחושה קלה של ערפול, אין שם היגיון רק מה שאני צריכה ועושה לי טוב.

להזדיין אנאלי בלי קונדום זה כל כך הרבה יותר טוב*

*חשוב - לא לשכוח לעשות בדיקות איידס לפני.  

השבועות האחרונות היו מדוכדכים, לחץ בעבודה וחוסר סבלנות גרמו לי לברוח משם לכמה ימים, הרגשה כללית לא טובה, הרבה מתח, לא הצלחתי לישון טוב, לאכול נורמלי ולתפקד באופן כללי, השתדלתי לעשות את המינימום כי לא הייתה לי ברירה, כשאני בירידה זה הכי עמוק שאפשר.

הפוסט הזה בכלל אמור להיות אופטימי…

הלכתי לטיפול אצל נטורפתית, כדי לטפל בעייפות ובעוד בעיה רפואית. היה ברור שאני במתח, כי שתי דקות אחרי שישבתי אצלה כבר התחילו לרדת הדמעות שאני לא מצליחה לשלוט בהם. היא עשתה לי דיקור כדי להוריד את המתח והצלחתי בלילות האחרונים לישון רגוע בלי להתעורר באמצע הלילה. בנתיים אני גם מסתדרת מצוין עם השינוי התזונתי שהיא נתנה לי.

הייתה לי שיחה חשובה עם האדון שלי, שיחה שהיא קשה לי וכואבת, ואני עדין קצת מבולבלת, אבל זה נתן לי גם הרגשה טובה שהוא מבין אותי, שאני לא מאכזבת אף אחד ושאני מקבלת את התמיכה שאני צריכה. אז למרות שאני לא יודעת מה יהיה אני מצליחה להירגע קצת ולהבין שלא הכל חייב להיות קיצוני וחד משמעי.

דיברתי עם חברה שחודשים ארוכים לא יצא לנו לדבר. היא בן אדם מאוד חשוב ויקר לליבי, למדתי ממנה המון, היא מסוג האנשים שתמיד אמרו לי את מה שאני באמת צריכה לשמוע ולא את מה שרציתי, ואף פעם לא כעסתי על זה כי ידעתי שהיא צודקת. חוץ מזה שהיא הכירה לי את התרפיסטית שלי, ורק על זה אני חייבת לה המון. היא אמרה שמשהו השתנה בי, וזו הייתה פעם ראשונה שדיברתי איתה והרגשתי שאנחנו מדברות ממקום שווה, באותה שפה, שיש לנו אותם רצונות וצרכים, וזה עשה לי הרגשה טובה לראות כמה התקדמתי.

דחו לי את השיעור שהיה צריך להתקיים היום ב-8:00 בבוקר לשעה 10:00(זה לא שינה את זה שהתעוררתי ברבע לשש).

מעולם לא הייתי באמת טובה במשהו, בלימודים השקעתי אבל לא הצלחתי לקבל ציונים מאוד גבוהים, מספורט התחמקתי כך שלא היה סיכוי שאני אהיה האצנית הכי טובה, אף פעם לא הייתי יפה במיוחד או רזה במיוחד, מעולם לא הייתי עם הבחורים השווים באמת, אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה ולא היו לי המון חברים, בעבודה אני מוצאת טעויות שאני עושה. אני בדרך כלל משקיעה את האנרגיה שלי במקומות הלא נכונים ובזמן הלא נכון, כך שהתוצאה הסופית היא בנונית בהחלט.

תמיד קנאית באלה שהם פרפקציוניסטים, שמצליחים להשקיע מההתחלה עד הסוף, או פשוט יודעים איפה באמת להשקיע את האנרגיה כדי לקצור את הפירות, או כמו שאני מסתכלת על זה פשוט הכל הרבה יותר קל להם.  יש לי את הנטייה הזו בתחילתו של תהליך, עד אני מתייאשת בדיוק ברגע החשוב.

התרגלתי להיות בנונית, שהחיים שלי מובלים מתוך נקודות של ברירות מחדל, כשחשבתי שאני אולי אצליח במשהו ולא הצלחתי, זה שינה את הבחירות שלי וגרם לי לעשות משהו אחר שלא תמיד אהבתי.

ולמה כתבתי את כל זה כי מה שבאמת מתסכל אותי אלו הרגעים שאני באמת מנסה להשקיע קצת יותר, להיות קצת יותר טובה, ולא מצליחה לעבור את הסף הזה, אז אני מרגישה באמת מפגרת.

הכל בגלל משהו טיפשי שקרה אתמול ולקח אותי למקום הזה.