אתמול התהלכתי עם לחץ גדול בבטן, באזור שמתחת לחזה. לחץ שגרם לי  לחשוב ולהרגיש הרבה רגשות אשם. שהופיעו כתוצאה מזה שהשבוע האחרון היה מהנה ביותר, אבל כל כך לא פרודוקטיבי. כעסתי על עצמי שבזבזתי את הזמן שהיה לי בחופש, בטיולים בעיר, ארוחות צהריים עם חברות ושתית ויסקי בלילות. הקול המעצבן הזה שלא נותן לי להנות התעורר, כמה ימים של כייף גורמים לו להופיע ולהגיד " מה זה צריך להיות וזה לא יכול להימשך ככה כל החיים, צריך תוכנית וסדר יום, ועוד צריך לפרק ארגזים ושקיות, ולא עשיתי קניות ואין אוכל בבית, ואני אוכלת שטויות, ואני שותה יותר ויסקי ממים, ולא מתעמלת בגלל הגב, וזה ממש לא יכול להימשך ככה ומה יהיה בכלל". יש לי את החלק של הפריק קונטרול שצריך להיות מתוכנן ומדוייק כל כך ויש את החלק השני כמובן שדוחה ודוחה עד שאי אפשר יותר.

אני מכניסה ומכניסה ומכניסה, ורוצה כל כך להוציא ולהוציא, לא יכולה יותר וממשיכה להכניס ומרגישה עם זה רע, מאוד רע. חושבת שזה יעלים שזה ישתיק את הקולות, את חוסר האיזון ומגלה שכנראה תמיד אני אהיה בולמית של אוכל, רגשות, מחשבות ומילים. וטוב שאני מספיק חזקה כדי לא להוציא הכל החוצה. ההיגיון וקצת כוח עליון איפשרו לי להתגבר על הרצון.

ועדין בלילה התעוררתי מדי פעם כמו מתוך סיוט, בידיעה שיש לי כל כך הרבה לתכנן ולעשות. ובבוקר התחלתי לעשות לפחות חלק מהדברים כדי שיהיה לי סדר בבית, בחיים, בתוכי. והייתי כל כך רעה לגוף שלי ביומיים האחרונים שאני חייבת לפצות אותו ולאהוב אותו ולעשות לו רק טוב. ואני מגלה שדווקא אנשים שעושים לי טוב אני קצת מתרחקת מהם, פרדוקס לא ברור.

ובסה"כ מאוד טוב לי....

אני אוהבת את תל אביב, כל רגע שלי כאן גורם לי לאהוב את העיר הזו יותר, אפילו שגרתי כאן בעבר לא אהבתי אותה כל כך כמו היום. המקומות שפתוחים באמצע הלילה, ההליכה ממקום למקום ברגל, האנשים, חופש, הבתי קפה. הוא תיאר את זה ממש טוב למרות שהוא דיבר על מנהטן...

הוא נתן לי סיבה מספיק טובה להברזה שלו, לא שזה היה משנה בכלל, לא הייתי צריכה סיבה, זה רק מילא לי את החלק של הסקרנות לאן בן אדם נעלם ב-2 בלילה. הלכנו למסיבה של רוסים (לתשומת ליבה של bonny היו שם רוסים שמדברים במבטא כבד), היה נחמד למרות שההתרכזות שלי במה שקורה סביבי הייתה קצת קשה, כי מהשניה שנכנסנו למועדון ההתנהלות בנינו הייתה ככה שהיו מאשימים אותי באונס, אני צריכה לפעמים לדעת לשמור את הידיים בכיסים שלי. שתי שוטים של ויסקי גורמים לי להיות דיי מחוקה, אני צריכה ללמוד לשתות ויסקי לא בשט או פשוט לעבור לוודקה.

לא ישנתי בלילה, הגוף כואב לי מדי, ניסתי לשכב על הבטן והפטמות כאבו, ניסתי לשכב על הגב והסימנים הכחולים שנשארו מהנשיכות כאבו קצת פחות, אני לא יודעת איך לא נשארו לי כוויות מהשעווה. אני שוב מגלה שיש לי את הסאשנים האלה שאני נהנית מהם כל כך שאין סיכוי שאני אצליח לגמור, לא משנה מה יקרה אני פשוט אוהבת את כל מה שמסביב ולא מעניין אותי לגמור. חברות שלי כבר אמרו לי שאני מוזרה, כאילו שלא ידעתי קודם.

בבוקר הייתי קצת המומה מהסימנים, לפעמים אני לא מבינה איך זה קורה ומה זה עושה לי. אמרתי לו שפעם הבאה ינשך קצת פחות חזק בקשה שגורמת לי לחייך, הוא אמר שאני צריכה להיזהר מהבקשות שלי, לא שזה ממש משנה מה אני מבקשת. והרי שנינו יודעים שאני ממש לא מתכונת לזה, הרי אני אוהבת להיות מסומנת. אני רק צריכה לשים לב למה אני לובשת, כי החתיכות בד שאני זורקת על עצמי ואמורות לכסות בעיקר את החזה לא שזה ממש קורה, יחשפו את כל הסימנים.

שאלו אותי השבוע, מה הקטע שלי עם ב.ד.ס.מ?, אין שום קטע. שתי ניסיונות שלי להיות סאבית גילו לי שאני ממש גרועה בזה, שאני הרבה יותר ונילית, שאני לא יכולה לגמרי להיות כנועה, שאני לא אוהבת מילות ביטחון (ואני מגלה כל פעם שלהגיד די לא ממש עוזר לי), ושאני ממש אוהבת להתגרות בפרטנר ולהיות בסוג של שליטה מלמטה. אבל יחד עם זאת יש את החלקים בתוך זה שגורמים לי פשוט להנות.

אני אלך לנסות לישון....