בימים האחרונים הייתי עצובה, לא ידעתי להגיד בדיוק למה, לא היה לי את הכוח להתמודד עם זה ולא מצאתי את המילים לכתוב ומה זה בעצם משנה אם הייתי כותבת שזה א', ב',ג',ד' או ה' ו' ז', בעיקר ז'. אז בכיתי הרבה וזה עבר.
השבוע הרגשתי שאם אני אעצור לרגע מהטירוף של חיי אני אגלה כמה דברים שאני לא בטוחה שאני אוהב, שאני בעצם מסתתרת מאחורי העשייה הרבה שלי. למשל זה שאני בכלל לא מתייחסת לעובדה שלא פגשתי את רוב החברים שלי הרבה זמן ושבעצם אין לי ממש כוח אליהם או חשק ושאולי גם להם אין ממש כוח אלי, ומאיפה בכלל מגיעה הבעיה הזו? כי אם יתנו לי לבחור בין ללכת לשחות או לצאת עם חברים, רבים הסיכויים שאני אבחר לשחות.
התראפסטית שלי אומרת שהדברים לא יכולים להיות מושלמים ושאני צריכה להסתכל על כל הדברים הטובים שאני עושה ולא להסתכל כל הזמן על מה שאין, כי תמיד יש חוסר איזון בחיים, אני משקיעה יותר בתחום מסוים ותחום אחר נפגע, ככה זה, ואם זה ממש מפריע לי אני צריכה לפעול לגבי זה, או במילים שלי אולי תשתקי כבר.
הסיבה העיקרית שלא כתבתי היא שאני מרגישה שאני חוזרת על עצמי. בתקופה האחרונה החיים שלי מאוד בנאלים, קבועים ורגועים, שגרה שכזו, יש מחסור בריגושים, אני יודעת כל יום מה אני עושה, אני מתכננת את הדברים מראש, מתי אני הולכת להתאמן, מתי שיעור אנגלית, מתי הפגישה עם התראפסטית, מתי, מתי, מתי, מתי? אין לי זמן זה תירוץ של עצלנים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
