הבוקר אמרתי לו:

"אני מרגישה שלקחתי חופש לחפש את עצמי, והלכתי יותר לאיבוד"

אני מנסה לחשוב מאיפה להתחיל...

יש התקדמות קטנה, עדיין לא מספיק.

כמה פעמים אני אעשה שטויות וטעויות?

כמה פעמים אנשים ימשיכו לפגוע בי?

כמה פעמים אני עוד אפגע בעצמי?

כמה פעמים חברים שלי עוד יסבלו אותי?

כמה פעמים אני אמשיך לשקר לעצמי?

כמה פעמים אני אהיה ביקורתית כלפי עצמי?

כמה פעמים אני אתאהב באנשים הלא נכונים?

כמה פעמים אני  עוד ארגיש שלא מגיע לי?

כמה פעמים אני לא אוכל להגיד את המילים?

כמה פעמים אני הפול ואקום?

כמה פעמים אני הפול ולא אקום?

כמה פעמים???

היום היא אמרה לי שנראה לה שאני נהנית מהמצב הזה, ואני מחפשת רחמים מעצמי ומאחרים, שזה נעים לי, ולא בטוח שהיא תצליח להמשיך להתמודד עם המצב שלי. היא רוצה שאני אטפל בעצמי, ואני מרגישה שאני עושה כרגע כל מה שיש באפשרותי לעשות, וזה לא הרבה.  אני יודעת שהיא בסה"כ דואגת לי, אני גם יכולה להבין כשאנשים מתרחקים מאנשים אחרים כי קשה להם, ולא בא להם. ואני אבין לחלוטין שזה יקרה למרות שזה יעציב אותי. ונראה לי שכרגע כל מה שאני אגיד יגרום לי להרגיש שאנשים מתיחסים אלי כי הם מרחמים עלי. אני מנסה להראות בסדר ונאכלת מבפנים, וזה הורג אותי לחלוטין.

הייתי במצב יותר נמוך והייתי במצב הרבה יותר גבוה, ואני באמת רוצה להרגיש יותר טוב ולהיות מאוזנת, אני פשוט  לא מצליחה היום לעזור לעצמי.

הבטחתי לעצמי לחשוב בסוף שבוע על פיתרון, זה המינימום שאני יכולה לעשות בשביל עצמי...

הבלוג הזה הופך להיות עגמומי ופסימי מפוסט לפוסט.

אחרי יומיים של חילופיי תגובות, עברנו לדבר במסנג'ר בשעת לילה מאוחרת. הוא ישר הזמין את עצמו אלי. ואני, אני בכלל ילדה טובה, לא מזמינה בחורים שאני לא מכירה אלי הביתה, אבל מה אפשר לשכנע אותי בקלות. מכיוון שכמעט נרדמתי על הכסא הזמנתי אותו לבוא ולראות אותי ישנה בשלווה במיטתי.

הפגישה הייתה לגמרי עיוורת לא החלפנו תמונות, הוא הגיע עם בקבוק יין, שלא שתינו כי לא מצאתי את הפותחן.  דיברנו קצת והלכנו לישון. אבל מסתבר שאני  שרמוטה גאה, אז הקשר בין שינה לבין מה שהיה הוא מקרי בהחלט. בבוקר הכנתי קפה בעירום. בדיעבד, ידעתי שאני מרגישה נוח עם עצמי ללכת ככה בבית, ושהבחור גרם לי להרגיש ממש טוב. למרות שהייתי סוציומטית להחריד מה שלא מאפיין אותי בדרך כלל.

היה לי נעים.

ואז בשיחה עם  החבר הכי טוב שלי, הוא ניסה להגן עלי שאני לא אפגע, אבל אמר את זה בצורה צינית ומזלזלת, מה שנגע בנקודה ממש רגישה. וגרם לי להיעלב שהחבר הכי טוב שלי במקום לשמוח בשבילי, על הדברים הקטנים של החיים, גרם לי להרגיש רע, בתקופה הכי רגישה בחיי. הרגשתי שאם הוא חושב עלי דברים מסויים מה אנשים שלא מכירים אותי חושבים, גם ככה בזמן האחרון אני יותר מדי ביקורתית לעצמי. אז אחרי צעקות וירטואליות, החלטנו לא לריב. אני יודעת שאני יותר מדי רגישה  ומגיבה בהתאם והרבה פעמים זו אני ולא הוא. ואני כן צריכה לפעמים שחברים ישמרו עלי ויעזרו לי להפעיל שיקול דעת הגיוני. ואני שמחה שהוא עדין חבר שלי והבטיח שיהיה כאן בשבילי מתי שאני אצטרך.

עכשיו אני מרגישה קצת פחות נעים.