מעבר לחוסר זמן אני פשוט לא מצליחה לכתוב, כדי לשמור על הבלוג אני כותבת פוסטים של שורה ונעלמת, כנראה שנגמר לי הכוח לזה.

ובכל זאת...

אחד הפחדים בגדולים שלי הוא שלא יאהבו אותי זה גורם לי או להתאמץ יותר מדי ולהיות יותר מדי נחמדה, או פשוט לא לנסות ולברוח, ומסיבה לא ברורה זה תמיד מתנקם בי וגורם לי להרגיש פריארית. ישבתי הבוקר עם הצלמת ובכיתי לה על  זו מהעבודה שירדה לפסים אישים וגרמה לי להרגיש חרא של בן אדם, והצליחה לגעת לי בכל הנקודות הקטנות והזכירה לי דברים שכבר שכחתי, אני לא מצליחה להירגע מזה. רציתי לקום באותו רגע לגשת לבוס שלי ולהגיד לו שאני מתפטרת, מזל שהוא לא היה, כי לפעמים אין לי אלוהים ואני יכולה בשנייה אחת לעשות נזק יותר גדול, אז הזכרתי לעצמי שאני בסך הכל אוהבת את העבודה הזו ואת האנשים שאני עובדת איתם. ושאני באמת בן אדם נחמד גם אם יש כמה אנשים שלא חושבים כך.

הטפסים של התואר השני מונחים לי על השולחן, אני רק צריכה לגשת לדואר ודוחה את זה, פתאום אני לא בטוחה שיש לי את האנרגיה להשקעה הזו. ובכלל אני כנראה הולכת להשקיע המון המון המון כסף בקניה גדולה, שאמורה לעלות לי את רמת החיים, אבל אני רק רואה איך התוכנית הזו מורידה לי אותה, מה שאומר שלא בטוח שיהיה לי כסף ללימודים או לחיים בכלל.

אני לא יודעת האם להגיד שאני שוב בורחת או שאני מתמודדת יותר, מצד אחד פתחתי אצל הטראפסטית נושא שהיה לי קשה לדבר איתה עליו וזו הייתה התמודדת מאוד קשה, מצד שני כבר שבועיים אני בורחת משיעורי האנגלית, והמקום שהכי נעים לי לברוח אליו זה החדר כושר, והמקום שהכי פחות נחמד לי לברוח אליו זה אל האוכל, זה בכלל לא משנה שזה אמור לאזן.

בקיצור, אני גם מרגישה חרא, גם אמרו לי שאני חרא של בן אדם וגם עליתי במשקל, חוץ מזה הכל מצוין.

 לפחות הוא מצליח להרגיע אותי ולעשות לי מצב רוח טוב.