אני נופלת כל הזמן, קמה וממשיכה.

תקופה שאני חושבת על זה, תקופה שאני יודעת שיגיע הרגע להמשיך הלאה, בנוסף לשיחות עם הטראפסטית על נושאים של זוגיות, הביאו אותי למקום שהיה לי קשה להודות בו בפני עצמי, שאני רוצה להכיר גברים אחרים, לצאת לפגישות, לנסות לבנות משהו. אני לא יכולה להגיד שלגמרי הגעתי לנקודה של להמשיך הלאה, אבל אני עושה את זה לאט לאט בדרך שנראית לי היום שמתאימה לי.

כמובן שאמרתי לו את זה, היה לי ברור שאני משתפת אותו. למרות שזה היה לא פשוט קיבלתי ממנו בדיוק את התשובה שצפיתי, הוא שמח בשבילי שהגעתי למקום הזה, הוא מפרגן לי, תומך בי, הוא נמצא כאן עדין כדי לעזור לי, וזה הדבר שהכי חשוב לי במהלך הזה.

והפחדים הם כאן וכנראה תמיד יהיו, על הפחד שלהכיר את אותם אנשים שיצאתי איתם קודם התגברתי, כי ברור לי שאני לא אותו בן אדם ואין סיכוי שאני מתקרבת לאותם טיפוסים או שהם מתקרבים אלי. אבל צצו פחדים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם ואני עוד חושבת איך להתמודד איתם, כי אני לא רוצה שהם יעצרו אותי בדרך.

בינתיים  ההתמודדות שלי עם פחד שעלה אתמול היה ללכת לאכול, אבל גם זה בטיפול...

 אולי זה בגלל שלא שחיתי בשבועות האחרונים, והבריכה זה המקום שבו כל המחשבות מסתדרות ונבנים לי בראש הפוסטים הכי טובים.

אולי זה בגלל שהגעתי לכמה החלטות משמעותיות, שאני עוד קצת המומה מהם וחלקתי אותם רק עם כמה חברים טובים.

אולי זה בגלל הלחץ של סידור הדירה, מבחנים, תחילת סמסטר, עבודה, מחלה.

אולי זה בגלל שכבר אין לי כל כך על מה....