כשעצוב לי, לא מסתדר לי או שאני מרגישה כבויה לרגע, אני רוצה להתקשר אלייך ולבקש ממך שתבוא ותחבק אותי, תזיין אותי, תחזיר לי את המקום הבטוח שלי, אבל אני יודעת שאני לא יכולה וגם כשאני בסופו של דבר מתקשרת אני כבר לא אומרת את הדברים כמו שאני רוצה כי אני כבר לא יכולה להשען עלייך כל הזמן כמו פעם. במקום זה אני הולכת לצייר.

בשיעור ציור אני מנסה לצאת מהגבולות של עצמי, לא להיות מקובעת, להשתחרר, דברים שחשבתי שנמצאים אצלי, לא באו לידי ביטוי בשבועות האחרונים, הביקורת והפחד השתלטו עליהם וצירתי בעיקר קווים ישרים. הפעם הסערה שלי יוצאת, אני ממלאת את הדף בגוונים כהים, שחורים ואדומים, מי שיסתכל על זה לא יראה כלום, אבל יש שם המון.

בבית בחור חדש שמחובר לי למסנג'ר קצת מציק, קשה לי להתעלם ממנו ומצד שני בא לי לחסום לו את הגישה בפרצוף. הוא לא מבין שהמקום שלי ושלו שונים, ואני מרגישה לא רק שאני לא מצליחה להתקדם הלאה, אני הולכת למקום כל כך רחוק אחורה בחיים שלי. אני מנסה להסביר לו שהשיחות האלה במצלמה שהוא מנסה לקיים, פשוט לא יקרו, אבל הוא אדיש לדברים שאני אומרת, כנראה מהסוג שלא מאבד את התקווה. ואני מתחילה לאבד את הביטחון שלי לפיתוי, אבל אני לא מוכנה לאבד את עצמי שם, את התקווה איבדתי כבר מזמן.

אני קוראת את הספר מכתבים לצופיה והוא רלוונטי בשבילי היום בדיוק כמו שהוא היה בגיל 9.