כבר כמה ימים אני תוהה מה אני לובשת בערב החג. כבר כמה שנים המשפחה הצפונית שלי עושה את ערב החג בבית מלון, מה שאומר שצריך לדפוק הופעה, לאמא תמיד אפשר להגיע באיזה ג'ינס וחולצה. בדיקה בחשבון הבנק הבהירה שאני יותר עשירה ממה שחשבתי ואני יכולה להעביר את כרטיס הפלסטיק הפושטי שלי, זה שאין בו תשלומים.

אז אחרי שהבוקר נפתח בהלם מהמדריכה האנמית ששומרי משקל שלחו לנו כמחליפה, מה שגרם לי לגעגועים עזים למדריכה המדהימה שלנו, הלכתי לחפש את הבגד האולטימטיבי, מי שמנסה לחצות את שנקין ביום שישי זה כמעט כמו לנסות לחצות את ים סוף או המדבר או איזה סיפור תנכי שאני לא זוכרת. בקיצור, לא לעשות את זה.

בקאלה ראיתי שמלה  מדהימה שלא היה לי אומץ למדוד, מדדתי את כל השמלות בחנות ורק בסוף ניסתי את זו שרציתי מהתחלה, היא נראתה ממש טוב, אחרי התלבטות קלה פתחתי את הארנק.

כשמדדתי אותה בבית היא כבר נראתה לי אחרת, ובכלל מי צריך שמלת קוקטיל קטנה בצבע כחול שאין לי שום דבר לעשות איתה, שעלתה מלא כסף, כדי להדחק  למחטב, (שזה דרך אגב מכה מס' אחת של נשות העולם), לשבת עם כל המשפחה, (שזו מכה מס' שתיים) ובסופו של דבר לזלול מלא נקודות בארוחה אחת (מכה מס' שלוש)

כמו שהיא אמרה: מי בכלל המציא את הפסח המזדיין?

*פסח = פה סגור חזק

אתמול נחצה לי סף הכאב, הייתי קרובה כל כך להפסיק הכל, אבל אני לא צריכה להסביר הוא מרגיש אותי מספיק טוב, השאלה האם אני רוצה להפסיק באה ממנו, ועניתי שלא.

 ואז הכל התערפל וכבר לא הייתי שם.

*כשמכאיבים בהדרגה לסאב, האנדרופינים מתפשטים בכל הגוף ויוצרים תחושה מדהימה של רוגע ושלווה, ממש כמו של סמים מסוימים. סאבים רבים מדווחים על תחושת ריחוף בדרגים עליונים, כאילו הם אינם נמצאים באותו מקום עוד, תחושה עילאית בה הנפש עוזבת את הגוף לזמן כלשהו.

התחושה שהתעוררתי איתה הבוקר שנמאס לי להבין, אני בחורה מבינה, אבל נמאס לי שאני צריכה להבין את כולם ולשים את עצמי בצד, להסביר ולהסביר על כל דבר שאני עושה. אני רוצה שיבינו אותי ככה בלי שום הסברים.

שוב יש חיכוכים בעבודה שמוציאים אותי מדעתי, יש כאן שתיקה רועמת והפעם אני לא מתכוונת להתנצל כי בהחלט אין לי על מה. אני ממש מרגישה שחזרתי לגן כשהשותפה שלי לחדר התלוננה בפני הבוס שאני מקללת (נו, באמת). כל יום אני רוצה להחזיר לבוס שלי את המפתחות ולא להגיע לכאן יותר, אבל אני נשארת כי אני אוהבת את העבודה שלי וכי הבטחתי לעצמי השנה שאני מתמודדת ולא בורחת ואני בהחלט עוברת שיעורים שגורמים לי לרצות לברוח ומהר.

כל בוקר מחדש אני אוספת את  עצמי ומגיעה לעבודה ומרגישה קצת אומללה, אבל ממשיכה הלאה ובסוף היום אני מרגישה טוב עם עצמי שלא ברחתי, ויכולה התחיל את "החיים האמיתיים" ולהוציא את כל התסכולים והעצבים במקומות שמרגיעים אותי.