אמרת שאתה רוצה שניפרד, אבל לא הלכת, גם אני לא הלכתי, הייתה לי תקווה.

המשכנו להפגש כל יום, לישון ביחד, לעשות מה שכל זוג עושה. זה היה הכי טוב בעולם והכי לא אמיתי, ועדין הייתה לי תקווה.

הכרת לי את הילדים שלך ויחד עם זאת אמרת שאתה לא רואה שיש לנו עתיד ביחד, ועדין נשארה לי קצת תקווה.

אמרת שאני שונה מכל הבחורות שהיו לך, שאני מקסימה וטובה, לא עושה לך חשבונות, לא באה אלייך בטענות ושאתה לא רגיל לבחורות כמוני, זה היה כמו לקרוא סימנים בקפה, והייתה לי קצת יותר תקווה.

כשאמרת שאנחנו צריכים להתרחק כי זה לא אמיתי, הראש ידע שאתה צודק, אבל הלב שלי נשבר וכמי "שלא מבינה" את הדברים עד שהם לא לגמרי ברורים וחזקים, לא חשבתי שההתרחקות תהיה חדה.

ועצוב לי, מאוד מאוד עצוב לי ואני לא בטוחה שאני יכולה להכיל את העצבות הזו. החיים שלי השתנו בכל כך הרבה מובנים, אני השתנתי, הכל פתאום חדש לי ועצוב לי וכל ניסיון להמשיך הלאה נרמס. אני נותנת לזה כוח אולי יותר ממה שצריך, אבל הרגעים שהייתי הכי מאושרת, באמת מאושרת היו כשהייתי איתו. ועכשיו אני חייבת להגיד שלום וללכת, אבל עדין לא יכולה. וכבר אין לי תקווה.