נכנסתי למיטה לישון שנת צהריים, אחרי לילה חסר שינה. חלמתי חלום רע, התעוררתי אחרי שעה עם מלא רגשות אשם, כאלה שמציפים את הבטן כל כך עד שאפשר ממש להרגיש אותם, את הכאב שהם יוצרים. משכתי את השמיכה מעל הראש, וחשבתי על כל מיני דברים שרציתי לעשות בחיים ולא עשיתי, על רגשות ותחושות על דברים שנאמרו ולא נאמרו ורק הרגשתי את זה גדל, זה לא יעזור לי לאכול את הלב, אבל אין לי שליטה על זה.
פגשתי היום את אמא שלי, פגישה קצרה, הגעתי אליה לקחת משהו והלכתי. היא מצליחה לעצבן אותי להוציא ממני דברים רעים. היא באמת לא צריכה לעשות שום דבר, היא לא צריכה לספר לי שום דבר, לא על המאכל החדש שהיא בישלה, לא על השעות בחדר כושר, לא על זה שהיא ירדה עוד קילו, לא על הבגדים שכבר גדולים והיא לא מוצאת אחרים, לא על הבקיני החדש שהיא קנתה לראשונה בגיל 48, היא פשוט צריכה, רק צריכה להיות, להביט בי במבט הזה שאני מביטה בה ושאומר פשוט הכל. ואולי זה אצלי בראש, אבל זה עושה לי רע. זה לא שהיא לא בסדר, היא אמא מדהימה והיא אוהבת אותי ודואגת לי ותעשה הכל בשבילי, זו אני שקצת ילדה רעה.
כל זה לא הוסיף ללחץ שאני מרגישה, בגלל הפגישה עם הדיאטן שיש לי מחר, זה מזכיר לי כל כך הרבה דברים רעים, כל כך הרבה רצונות, כשלונות ותחושות שאני כבר לא רוצה להרגיש, זה מפחיד אותי לחזור לשם, ושאף אחד לא יבין אותי. זה כבר לא קשור למשקל, להיקפים או למראה. זה קשור רק לזה שאני רוצה להיות בריאה.
לקחתי את עצמי עם הרגשות האלה לשחות, זה לא עזר, הלכתי על ההליכון וזה לא עזר, עצרתי בדרך הביתה ישבתי על ספסל וחשבתי שזה לא יכול להיות רע זה בטוח יהיה טוב, בטוח תהייה את הנקודה הזו שאני ארגיש את זה. הקש ששבר את גב הגמל היה הבחור שעובד בתחנת מוניות ליד הבית שלי שאמר לי "את ממש יפה" וגרם לי לבכות. רציתי להכין לי סלט עם טונה אורז ואננס, כמו שאני אוהבת, אבל לא היה לי כוח, אפילו להוריד את הכלבה לא היה לי כוח. מצאתי את עצמי יושבת עם כוס קפה ופסק זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
