אני יודעת שאני דרמתית, אין לי גבולות ואני מאבדת את הפרופציה לעיתים קרובות והדברים בדרך כלל הם שחור או לבן. אני לומדת שיש גם אפור, להתייחס לעיקר ולא לטפל, לנפות דברים, לא לקחת ללב . נראה לי שקוראים לזה להתבגר.

אבל כשאני מדברת על בחורים ועל להמשיך הלאה, אני בחיים לא הסכים, כשאומרים לי שאני מגזימה כשאני אומרת שקשה לי*. אני לא מוכנה שישפטו וימדדו כמה זה כואב לי. 

*אני לא מתכוונת ברמת הפרקטיקה, אלא ברמת המהות.