אחד הדברים שאני הכי טובה בהם זה לאבד פרופורציה, יחד עם רגישות היתר שתקפה אותי בחודשים האחרונים, נוצר מצב שכל דבר מקפיץ אותי,  אני מרגישה שכל העולם נגדי, גם האנשים שהכי אוהבים אותי. אני בכלל לא מבינה מה הסיבה שגורמת לי להרגיש ככה ואני לא יודעת מה הפתרון. אני יודעת מה יכול לגרום להתאפס ולהרגיש יותר טוב, אבל כבר נאמר לי שזה לא הפתרון לכל דבר וחבל, כי הייתי יכולה להסתדר עם זה מצוין.

כנראה שכשיוצאים מגבולות הארץ אנשים מפתחים אישיות שונה לחלוטין, ארבעה ימים בברלין עם אמא שלי, עברו בשלום, ממש מעבר לכל הציפיות שהיו לי, בעצם בכלל לא היו לי. אולי זה בגלל החום הכבד שהיה במקום, 32 מעלות בצל בלי מזגן. הדבר שהכי הופתעתי לגלות זה שהיא אוכלת.

החזרה לארץ גרמה לכל אחת מאיתנו לחזור למקום שלה, ולפתוח בויכוח רציני ביותר, סביב החתונה של אחי, אני כבר לא זוכרת אם זה היה על השעה שאני צריכה להיות אצל הספר, על השמלה שאין לה זמן לקנות וזה ממש הרגע האחרון, או על זה שהיא רוצה שיהיה סלט ירקות על השולחן. אני כל הזמן צריכה להזכיר לה שהחתונה עוד 3 חודשים. כרגע אחרי חילופי דברים קשים יש בנינו שתיקה רועמת.

זה אולי נראה שאני צינית, אבל המצב הזה, יחד עם העבודה שאני עדין שם ויחד עם עוד משהו שלא מסתדר כרגע ואני לא רוצה לפתוח כאן עכשיו או בכלל, גורמים לי להרבה כאב, אני כבר לא יכולה לסבול את זה שאני בוכה מכל דבר.

ובשביל השטחיות, קיבלתי היום חברות כבוד.

מרוב שאני מדברת על מה שקורה לי בעבודה, מרוב שאני חושבת על כל הדברים הקטנים והקטנונים האלה, אני לא מצליחה לכתוב על זה.

אני רק יכולה להגיד שבכל שלב אחר בחיים שלי הייתי עוזבת את העבודה עוד קודם, אבל התמודדתי, עם עליות וירידות, במאבק יומיומי, השתדלתי לראות את היתרונות שבמקום, אבל גם לי יש גבול ודי אני לא יכולה לעמוד בזה יותר, וכבר לא איכפת לי מי מנצח בויכוח המטופש הזה. מבחינתי ההחלטה לעזוב שם כבר סגורה, למרות שאני עוד לא יודעת מתי זה יהיה ואיך אני עושה את זה.

אני יודעת שבהחלטה הזו אני מאכזבת הרבה אנשים וגם קצת את עצמי וזה כואב לי, אבל נמאס לי לבכות כל יום, אני רוצה שקט שכבר אין לי שם.

עדכון בוקר - אחרי הרבה מחשבה יש רק עוד משהו אחד, שאני צריכה לבדוק, שיכול להשאיר אותי שם.