אני יושבת מול האדם עם העיניים הטובות, הוא שואל את תאריך הלידה שלי ובודק כמה דברים במחשב. את מספר 3 הוא אומר, הכל אצלך קורה באיחור וזה בסדר, את בסה"כ עוד ילדה. ואני חשבתי שחבל שאני לא מרגישה ככה.

הוא ישר רואה אותו, וכנראה קצת מעבר כי הוא ממש לא רוצה להיכנס לזה, רק ציין את העובדה היבשה. אני מבינה למה, אבל לא יכולה להתעלם מזה, אנחנו מדברים על זה קצת . כשאני שואלת על זוגיות הוא אומר שהלב שלי מלא, שאני אוהבת והוא יקר לי, ואין בי מקום למשהו אחר ושזה בסדר כרגע כי אני לא מוכנה בשלב הזה לשינויים גדולים, וכל מה שאני עושה כרגע זה בסדר. (אני כנראה המשיך לצאת למעט הדייטים שיש לי, כי בסה"כ נחמד לי ואני מכירה אנשים מקסימים וזה גם תרגול מצוין).

אנחנו ממשיכים לדבר על עבודה, כסף, דירה, משפחה... ובסוף הוא שואל אותי מה אני רוצה בחיים. ואני יודעת שאני רוצה רוגע, שקט ושלווה, להיות עם יותר גבולות פנימיים, קבלה לעצמי, אמונה וסבלנות. ומסתבר שלמרות שהדברים בנינו משתנים, שהאינטנסיביות והעוצמה יורדים, שאני כבר מחפשת דברים אחרים שכאן אני לא אקבל אותם, אני גם עדין רוצה להמשיך את זה, כי במרוץ האינסופי של החיים, שאני מקבלת בו את כל ההבנה והתמיכה מהסובבים אותי וממנו בפרט. כשאנחנו נפגשים יש לי את המקום שלי הרגוע, השלו והמשחרר שנותן לי כל כך  הרבה כוח.

"הייתי לבדי ודרכי אבדה לי
ובאת, באת לי בזמן.
הייתי לבדי ודרכי אבדה לי
דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

נתת לי יד, הראית לי דרך להרבה דברים...."

בשבוע שעבר ישבתי במשרד והרגשתי שקשה לי לנשום, שאני נושמת כמה נשימות כבדות ואחריהן כלום האוויר נעצר בדרך, השיעול לא איחר להגיע והרגשתי איך החדר הקטן שאני יושבת בו נסגר עלי וחונק אותי. במשך שעה יצאתי ונכנסתי למשרד בנסיון להסדיר את הנשימה. ידעתי שזה בגלל לחץ, זה כבר קרה לי בעבר. הפעם זה היה בגלל שאני כל כך רוצה לעזוב את העבודה שאני כבר לא מצליחה לסבול את הנוכחות שלי בה. כמה ימים אחרי זה כבר הודעתי על התפטרותי ובעוד כחודש אני מובטלת מן המניין, אבל מאושרת.

אתמול אחרי שיחת טלפון עם קרובת משפחה שהצליחה לעלות לי את רמת העצבים לדרגות גבוהות, בגלל בעיה משפחתית, שוב לא הצלחתי לנשום, אבל הפעם בניגוד לפעם הקודמת גם לא הצלחתי להסדיר את הנשימה. רק ביקור במיון שכלל כדור ווליום וזריקה הצליחו להרגיע אותי.

אני מחפשת עבודה חדשה בתחום שאין לי בו נסיון, אך למרות זאת זומנתי לכמה ראיונות עבודה ויש לי תחושה טובה שעשיתי את הרושם הנכון. באחד מהם אני אפילו יכולה כבר להתחיל. הבעיה היא השכר, אז נכון שאני רואה בכסף אמצעי ולא מטרה והרבה יותר חשוב לי הסיפוק האישי והמקצועי והתחושה שאני עושה עבודה שיש בה שליחות ותרומה, עדין אני אמורה להתפרנס וכשמציעים לי עבודת שטח, ללא החזר פלאפון וחניות במשכורת קצת יותר מהמינימום אני בבעיה, אולי עדיף היה שיחפשו מתנדבים.

אם כל הכבוד לרצון בסיפוק אישי, אם אני אהיה בבית כל בוקר ולא אעבוד אני אקבל ביקורים לעיתים קרובות שיגרמו לי להיות הכי מסופקת....

אני מוצאת את עצמי בין דילמות, אני לוקחת לי שבוע למחשבה, בין פגישה לפגישה עם הטראפסטית, ואני בהחלט מרוצה ממה שקורה לי. אני מתחברת לעצמי ומקבלת יותר ויותר החלטות שהם האמת שלי, אלה שאני בטוחה שיגרמו לי יום אחד להיות מאושרת, וכאדם פסימי במהותי אני נאחזת בזה, כי זה הכי טוב שיכול להיות. זה בכלל לא משנה שבכל פגישה אני בוכה ומפחדת מהצעד הבא שאני צריכה לעשות, אני עושה אותו  ולוקחת אחריות על החיים שלי.

היום הגעתי להחלטה, לא פשוטה בכלל, אני באמת שלמה איתה, כי היא לא נובעת מבריחה מקושי אלא בהכרה שאני סוגרת משהו אחד כדי להתחיל משהו אחר, שנמאס לי לסבול וזה רק בידיים שלי, שגם בהחלטה שלי יש התמודדות אפילו גדולה יותר. ויחד עם זאת חשובה לי דעתו והסכמתו, ואני לא בטוחה שהוא יסכים איתי וזה בכלל לא יהיה מובן מאליו לעשות את זה בניגוד למה שהוא חושב, בטוח שיהיו לזה השלכות.

כבר חודשים שאין לי טלוויזיה, שכחתי אתמול להביא סרטים מהאוזן השלישית, אז אני יושבת וקוראת את הספרים שקניתי בשבוע הספר. רבע עוף של הדס מטס, מומלץ מאוד.