בחודש האחרון קרו לי כמה צירופי מקרים ממש מוזרים עם כל מיני בחורים מהעבר שלי שפתאום הופיעו בחיי אלוהים יודע מאיפה. בדיוק שהחלטתי להפנות את האנרגיה שלי לדברים אחרים.

הכרתי אותו לפני שנתיים, הכרות שטחית שכללה בעיקר סקס. אני והוא וכל מי שחשבנו לצרף. עד שאחרי כמה חודשים זה בהחלט מיצה את עצמו, ולא ראיתי אותו יותר משנה.

בחודש האחרון פגשתי אותו 3 פעמים:

1. במקום מרכזי הת"א, כאשר הוא משתמש בכל הקסם המלוקק שלו כדי שניפגש שוב לשתות קפה. דיברנו כמה דקות ונפרדנו לשלום כשלי היה ברור שאין סיכוי בעולם שאני נפגשת איתו שוב.
2. אחרי כמה ימים מהפגישה הראשונה, בעליה למטוס לאמסטרדם הוא היה עם אישתו. בכלל לא ידעתי שהוא יתחתן והוא גם לא הזכיר את זה בפגישה הקודמת שלנו, מה שגרם לי לרצות לתפוס ממנו מרחק הרבה יותר. בדרך משדה התעופה הביתה חלקתי מונית עם אישתו, שלא ידעתי האם להגיד עליה שהיא קרירה אלי או לא, הרי אני לא יודעת מה הוא סיפר לה עלי, מה היא יודעת ומה היא חושבת.
3. אחרי שבועיים פגישה אקראית בשדרה הוא ואישתו, הוא דיבר והיא שתקה, כבר היה לי ברור שהיא לא אוהבת אותי במיוחד. גם אני במקומה לא הייתי אוהבת את זה.

 אני ממש מקווה שכל המפגשים האקראים האלה ברחוב יפסקו להם זה ממש מטריד אותי.

צירוף מקרים טרי מהיום (שאני לא אמסר יותר מדי פרטים מזהים כי זה הפך להיות מופרך לחלוטין, מי שיגלה שייהנה)

החלפתי תגובות עם בלוגר חדש, כשהתברר שאנחנו בעצם מכירים כבר מזמן ואפילו מחוברים במסנג'ר, הוא עלה על זה ופנה אלי. מסתבר שהכרנו פעם באיזה אתר היכרויות ולא נפגשנו ואנחנו לא זוכרים למה. הוא זוכר אותי ממש טוב ולי אין מושג מי הוא בכלל, מה שהיה מביך בפני עצמו.

ועכשיו אני תוהה, כמה אנשים שאני מכירה בטח קוראים כאן ויודעים שזו אני ולא אומרים...

אולי יהיו לי קצת צירופי מקרים טובים....

*כמה בלאגן בפוסט אחד...

ואני בכלל רציתי לכתוב על היום הראשון בעבודה ועל כמה זה נורא כשחדר האוכל הוא של בית חולים...

הוא מבוגר ממני בכמעט 20 שנה, אני מכירה אותו כבר 4 שנים, וכמעט שנתיים שלא נפגשנו. אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית הקודמת כבר לפני יותר משנה שאני לא רוצה להיפגש איתו יותר, שאין טעם, שמציתי את זה לגמרי. מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון ואני קצת מתחמקת, אין לי את האומץ להגיד לו "אל תתקשר אלי יותר", ואני מרגישה חייבת לו כי גם אם הוא יודע וגם אם לא הוא היה בן אדם משמעותי בחיי והשפיע על החיים שלי מאוד, אבל זהו, לא עוד אני במקום אחר היום.

הוא התקשר אתמול, אמר שהוא באזור. ישבנו אצלי כמה דקות ואני נסתי לעשות הכל כדי שלא נהיה כאן יותר מדי, ירדנו למטה לשתות קפה טילנו בשדרה. הלכנו לכיון האוטו שלו וחשבתי ששם זה נגמר, הוא שאל אם אני מסלקת אותו ולא היה לי מה להגיד, הוא סידר את תו החניה ועלינו אלי.

הוא ישב על הכסא מחשב ואני ניצלתי את זה כדי שיסדר לי תוכנה שלא עבדה, הכנתי קפה וישבתי במרחק בטוח ממנו. הדלקתי טלוויזיה, ודיברנו על המצב, ניסתי לעשות כל דבר שייתן לנו נושאי שיחה ולא יוביל לשום דבר. אחרי שעתיים מעיקים הוא אמר לי "זה ממש מעליב שאני יושב כאן כבר שעתיים ואת לא אומרת לי לבוא לשבת לידך", אמרתי לו שאני לא רוצה. הוא הבין את הרמז סופסוף ואמר שהוא צריך ללכת. כשהוא יצא מכאן  נשמתי לרווחה.

לא ישנתי כל הלילה והרגשתי מגעיל שהנחמדות שלי הייתה צבועה לגמרי, לפחות ברגע הנכון הלכתי עם האמת שלי.  

*שעה חשבתי על הכותרת

בטיפול בציור אינטואיטיבי, צירתי קשקוש אני ממש טובה בקשקושים זו האומנות שלי. הרגשתי קצת לא נעים, אפילו הסמקתי, כי שניה לפני זה אמרתי לה שפעם צירתי, אבל עכשיו קשקשתי בצבעי פנדה כמו ילדה בת 5

בין קשקוש לקשקוש גם קשקשתי מילים, היא אמרה שתמיד יש לי מה להגיד, ואני הסכמתי. אמרתי שזה לא מסתדר, שאני לא מבינה מה יצא לי כאן, שזה לא בסדר, שאני לא אוהבת שהצבעים לא יפים, שבא לי לזרוק את זה ולהתחיל ציור אחר, רק ביקרתי את הקשקוש שלי ונלחצתי יותר ויותר.

נשימה עמוקה וניסיון לעשות סדר, יצרו ציפור גדולה וכחולה, ולידה עוד ציפורים יותר קטנים בכל מיני צבעים ולא משנה מאיזה כיון מסתכלים עליהם עדין רואים ציפור. היא אמרה שהציפור הגדולה זו אני, שיש לי כמה צדדים שאני מסתירה, שהביקורת שהעברתי על הציור זו הביקורת שאני מעבירה על עצמי, כמובן שלא הסכמתי למרות שהיא צדקה. הסתכלתי על הציור ואהבתי אותו, אבל היה לי קשה להגיד.

זו התמודדות קשה בשבילי, אני לא אוהבת אותה, זה מוציא ממני דברים אחרים שלא עולים בשיחה, דברים שאני לא בטוחה שאני רוצה להתמודד איתם, אבל מרגישה שאין לי ברירה, אני חייבת להתגבר על הדברים האלה שחשבתי שהם נעלמו, אבל הם שם רק מצאו להם מקום אחר להתיישב בו.

אחרי תקופה ארוכה של חופש, אני מתחילה ביום ראשון לעבוד. כשהחלטתי עם עצמי פחות או יותר מה אני רוצה זה כבר היה פשוט יותר. ובשביל להשלים את זה שאני פסיכית אני מתחילה לעבוד בבית חולים גהה.