הבעיות המשפחתיות שלי ממשיכות, רגעים לא ברורים שלא מרפים ממני וממלאים בטעינות, בטענות, בכאב ורק מחריפות את המצב, אז אני לא יודעת אם זו בריחה אבל אני מתרחקת כמה שאני יכולה, מנסה להתמודד עם מה שאני מרגישה מרחוק, ורוצה להתרחק הרבה יותר, אבל אני לא לגמרי מסוגלת.

תן לי אבן דרך, ואדע איך להמשיך,
נשאר כאב עמוק בפנים, אני רציתי רק ללכת
כמו להיות תמונה שנקרעה,
חור בלבנה

היא** הציעה לי לבוא איתה ליוון בחגים, כחלק מההתרחקות שלי, אבל היה ברור שזה בלתי אפשרי. היא נחמדה אלי, ואני מרגישה שאני רוצה להיות הרבה יותר נחמדה אליה, שאנחנו כן יכולות להיות חברות כי זה חשוב לי וזה חשוב לו, ויש רגעים עם כל הקנאה שלי שבאה והולכת שאני מבינה למה הוא אוהב אותה. 

באור חיוור, במלכודת השעה,
בא מלאך, תראו מה יש לו ביד,
מה שמפריד בין טוב לרע,
זה אחי***

אני רואה את הסדרה מסכים, והיא מעלה לי דברים מהעבר, שיחות עם אנשים, שקרים, העלמויות בלתי ברורות, מצלמות שנדלקות רק בצד אחד, מפגשים עם אנשים שלעולם לא הייתי פוגשת בחיים האמיתיים, דברים הזויים ובזויים שעשיתי, שנתתי לאחרים לעשות, שגורמים לי מצד אחד גועל ומצד שני אני לא מצטערת על התקופה הזו, כי עם כל הפגיעות והתסכול אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי מזה, לא יכולתי לראות עד כמה נמוך זה לקח אותי, אבל אני יכולה לראות איך מהמקום הנמוך הזה עליתי גבוה.

כמו בהזייה אני חוזר לנקודה
שבה התחלתי אז ללכת בתקווה שלא לזחול
בתוך כל זה נדמה, אני מתקרב
עומד על הקצה.

*החור הזה שנפתח ונסגר כל הזמן, ועוד אין לי לגמרי את היכולת למלא אותו. למרות שאני מוצאת רגעים של שקט שממלאים אותי, אבל לא את הכאב שהחור הזה יוצר.

** עוד לא סיפרתי עליה, ואולי אני לא אספר, אבל היא חלק מהחיים שלי כרגע.

*** ברור שלא אליו התכונתי...