כשאני זו שיוזמת  הוא בא

הוא (כמעט) אף פעם לא יוזם.

זה אמור להדליק לי נורה אדומה?!

שבע בערב / דנה ברגר

שקעתי ביאוש עמוק חשבתי שזה יעבור
מצאתי לי בקבוק הלכתי עד הסוף
בחדר הורוד יושבת ורואה כבלים
והכיור שלי מלא, מלא כלים מלוכלכים

אז אם אתה שומע
זה לא כל כך נורא
לחיות לבד זה טוב עכשיו
למאת מהשגרה

שבע בערב אצלי
רק שבע בערב אולי
כדאי שתעוף מכאן

מצאתי בחצר חתול חתיך לקחתי בלי לשאול
במקום לצאת עם בחורים אני נותנת לו הכול
זוג עגילים נוצץ חדש מבריק קניתי לי בזול
אני יושבת על הגג ומחייכת בלי לסבול

*התחלתי לכתוב משהו אחר, אבל השיר הזה פשוט מתאר את זה טוב יותר.

כבר יומיים יש לי בראש דברים שאני רוצה להוציא, על כמה הפרעות אכילה זה איכס, מגעיל ונורא, אבל חוץ משלוש מילים שכל ילד בן 3 יודע להגיד אין לי יותר מדי מה לומר ואיך לתאר את זה יותר ממה שכבר אמרתי על זה. אני רק יכולה לשמוח על זה שזה לא בעוצמות שזה היה בעבר, אבל עדין לא נעלם לגמרי, ואני כבר בכלל לא בטוחה שזה יעלם.

בהשראתה מצאתי תמונה שלי מגיל 8, אומרים שתמונה שווה יותר מאלף מילים, ושתמונות לא משקרות. אז מעבר לזה שרואים שהייתי ילדה חננה, בישנית ושנאתי להצטלם, אני עדין מנסה להבין איך כבר בגיל 8 ידעתי, חשבתי והרגשתי שמנה?!?

ולדברים קצת יותר משמחים. הבוקר התעוררתי לקול צלילים מוזרים כדי לגלות שבאופן מפתיע ביותר המחשב שלי חזר לחיים. אני תוהה האם מישהו ניסה להעביר אותי מבחן, כי אני לא בטוחה שזה היה כל כך מצחיק.