אני לא מתעלמת מהעבר שלי, הוא עבר קרוב מדי, אבל אני לא אוהבת שהעבר רודף אותי. אני מנסה להתנתק ממנו, אבל לא שוכחת אותו לרגע, ובכל אופן אני גם לא רוצה שיזכירו לי, אני זוכרת מספיק. (הרבה ממה שמלווה אותי, זה לא מה עשיתי, למרות שאני לא מסירה אחריות מעצמי ואת הרוב בכלל אהבתי, אלה האנשים שבחרתי שיהיו סביבי, אני שמחה לגלות היום שיש גם גברים שמתנהגים אחרת)

אני מקבלת הסמס בשעת לילה מאוחרת, מספר לא מוכר, "איפה את?" ומתוך סקרנות אני שואלת מי זה?. הוא לא עונה ישירות ומושך את התשובה ברמזים שאני כבר מבינה. מסתבר שהבחור אחרי שנתיים של שתיקה, אחרי מריבה מטופשת והתנהגות מגעילה מחליט לשלוח הודעה לקונית, לא מה שלומך? מה קורה? מה עשית בחיים עד עכשיו?, לא חס וחלילה להתקשר. וכשאני שואלת מה הזכיר לו אותי (שאלה בהחלט רטורית), הוא כותב לי "בלי שאלות, תוך כמה זמן את יכולה להגיע אלי?".

אני מרגישה מטומטמת שפיתחתי שיחה, בא לי להקיא....

אני כותבת לו שאין סיכוי, שיהיה לו לילה טוב ומכבה את הטלפון.זה היה לפני יומיים, עד עכשיו עוד יש לי בחילה...  

בזמן האחרון אני לא מוצאת נושאי כתיבה, מסתבר שאני גם לא מוצאת נושאי שיחה עם הטראפסטית שלי. בפגישה האחרונה היא אמרה לי שאני אשקול את סיום הטיפול, כי אחרי שנה וחצי כבר השגתי את המטרה שבשבילה הגעתי, שאני כבר לא אותו בן אדם ושבכלל הגיע הזמן להמשיך הלאה.

זה מפחיד אחרי 6 שנים של טיפולים שונים, זו פעם ראשונה שמישהוא מציע לי להתמודד לבד, אולי באמת הגיע הזמן לקראת גיל 30 לנסות. ומה כבר יכול להיות במקרה הכי גרוע, אם אני לא אצליח אני תמיד אוכל לחזור לפגישות, או לקחת יומיים חופש מהעבודה כדי לבכות ולהמשיך הלאה. ואולי הגיע הזמן להאמין בעצמי קצת יותר ולראות שאני כן יכולה למרות שאני חושבת שלא, וללמוד בעוד דרך שאני לא באמת יודעת למה אני מסוגלת.

אתמול קיבלתי תוצאה של בחינה, הציון היה לא טוב, בכלל לא מה שציפתי, ולא מה שאני צריכה כדי להפוך להיות סטודנטית לתואר שני מן המניין. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לוותר על הלימודים, כי אם אני מקבלת כאלה ציונים אני בטוח לא אצליח. הזכרתי לעצמי שיש לי את הנטייה לצאת מפרופורציה, כי ישר הרגשתי שאני לא מספיק טובה, שתמיד זה ליד ולא בדיוק, שאני לא מצליחה בשום דבר, ובלי קשר לכלום, אבל אם כבר התחלתי  אז אני גם שמנה.

מי אמר להתמודד לבד...