כתבתי השבוע כמה פוסטים, על אחי שלא בקשר עם המשפחה, על אחותי שחזרה בתשובה, על הסרט נ.ב. אני אוהב אותך, אבל אני חייבת להודות שהכתיבה שלי פשוט מחורבנת ולכן לא פירסמתי אותם.

עדיף שאני פשוט אשתוק ואתן לכם קישור לכתבה שמתפרסמת בה תמונה שלי...

מי שמכיר אותי יודע שאופטימיות היא לא הצד החזק שלי, בלשון המעטה, אבל אני מגלה שכשאני רוצה משהו באמת מכל הלב, שום דבר לא יצליח לשנות את דעתי, ואני הולכת עם זה עד הסוף, עד שאני מצליחה.

כשהודעתי שאני מתפטרת מהעבודה, היה לי ברור שאני עושה שינוי, אני לא עוזבת עבודה אחת כדי לעשות אותו דבר בעבודה אחרת. החלטתי מה הכיון החדש שלי, שהוא בעצם ישן רק שלא היה לי את האומץ לעסוק בזה. מכיון שזה תחום רחב לא ידעתי מה בדיוק אני הולכת לעשות. בכלל לא הייתי בטוחה שאני אצליח לפנות לתחום שיש לי בו השכלה, אבל אפס נסיון, אבל ידעתי שאני לא מוותרת גם אם זה יהיה קשה.

האמת שבכלל רציתי חופש, לסיים עבודה, לטוס לחו"ל, לנוח, קצת להתבטל (אני ממש טובה בזה) פשוט לא לעשות כלום. אבל יחד עם זאת שלחתי קורות חיים לכל משרה שמצאה חן בעיני, שחשבתי שאני יכולה להתאים לה והיא לי. תוך זמן קצר מצאתי בדיוק את מה שרציתי.

לשתי דקות הייתי גאה בעצמי שהשגתי את המטרה,  שקיבלו אותי לעבודה בגלל מי שאני ולא בגלל הניסיון המקצועי שלי. אני מתחילה מאפס בתחום שכולם אומרים לי שהוא קשה, שעוד לא ברור לי בדיוק מה אני אמורה לעשות שם, וכבר זרקו אותי למים ואני עושה מה שאני חושבת לנכון ואני מקווה שאני אצליח.

ברגעים כאלה אני חושבת על כמה שפחדים יכולים לשתק אותי, ושחבל שיש תחומים בחיים שאני לא משקיעה בהם קצת יותר, למשל בזוגיות.