11.09.08.
לפני שנה הייתה לי החופשה הכי חלומית שיכלה הייתה להיות.
לפני שנה התמסרתי אלייך כולי.
לפני שנה למדנו אחד את השני.
לפני שנה בילינו כל רגע ביממה יחד.
זוכר את הערב בו חזרנו? התקשרת לומר משהו ואני לא יכולתי להחזיק ובכיתי. בכיתי על כך שבאותו יום, 11.9, לא נישן ביחד.
ואז הבטחת-"אל תדאגי בייבי שלי, יהיו לנו עוד המון לילות לישון יחד".
הבטחה זו כבר לא תתממש.
ספטמבר 2008.
10.10.08.
ערב לפני אמרת לי-"מחר בבוקר תהיי מוכנה, תלבשי בגדים נוחים ונעליים סגורות". לא נידבת יותר מידע.
הגיע הבוקר ואספת אותי. לבשת את החולצה שקניתי לך כמה ימים לפני כן לכבוד ראש השנה.
נסענו הרבה.דיברנו, שתקנו, הקשבנו לרדיו, התעצבנת על כמה נהגים בכביש ואז הגענו לשדה תימן.
ידעת שאני רוצה לצנוח ולקחת אותי לצניחה חופשית.
"לכבוד מה?" שאלתי אותך. ענית את התשובה הכי מושלמת בעולם-"לכבודנו אהובה שלי".
לכבוד כלום ולכבוד הכל.
אמרתי לך שאתה מטורף, שזה עולה המון כסף ולמה לא אמרת לי הייתי משלמת על עצמי.
ואז הבטחתי לך- "אני עוד אמצא דרך להחזיר לך".
הבטחה זו כבר לא תתממש.
אוקטובר 2008.
13.11.08.
לא אהבת את העובדה שבחרתי להיות עתודאית.
לא אהבת את זה שאהיה רחוקה מהבית.
היום חיול שלי היה ביום הזה. אולי היום הכי משמעותי בחיים שלי. היום בו חתמתי על ה10 שנים הבאות בחיים שלי-לסיים תואר, שירות סדיר, קבע.
ומיד בתום הסדיר, בגיל 25, חתונה. שהרי זה, מאז ומעולם, היה הגיל האידאלי לחתונה מבחינתי. אולי עד סוף הקבע אהיה אפילו אמא.
"כמה שאני רוצה להיות כבר אמא" אמרתי לך כמה ימים קודם. "גם זה יגיע" ענית.
והמשכתי להתפנק עלייך. ודיברנו על כך שאתה כלכך מגונן עליי עכשיו ובטח כשאהיה בהריון לא תתן לי להזיז אצבע.
ואמרת שאתה גרוע עם ילדים, שאתה לא אוהב ילדים. וידעתי שאת הילדים שלנו אתה תאהב. תאהב כל שטות, כל שמחה, כל בכי שלהם.
וכשחזרתי מהיום חיול היה משחק של מכבי. וכהרגלך בקודש העדפת להשאר בבית לראות מכבי מאשר לראות אותי עם מדים.
באת יום אחרי, ביקשת שאלבש בשבילך את המדים. לבשתי. צחקנו על כך שהכומתה שלי חדשה-חדשה, שהיא לא משופצרת.
אמרתי לך שאין כל טעם לשפצר אותה ושהפעם הבאה שאגע בה תהיה רק בספטמבר. הבטחת לי שאתה תהיה זה שישפצר לי את הכומתה.
הבטחות אלו כבר לא יתממשו.
גם השבוע הזה, כמו כל קודמיו מאז ה30.7.09, מסתכם בך. במחשבות, תהיות וגעגועים אלייך.
וגם השבוע הזה לא הצלחתי להפסיק לבכות עד 2:45 לפנות בוקר.
כל הבלבול מתכנס לו ל4 שאלות עיקריות. שאלות שמסתמן כי לעולם לא יקבלו תשובות.
והכרזתי-אני מפסיקה להשפיל את עצמי.
אתה גרמת לי, במכוון או לא, להגיע לשפל מדרגה. להתחנן כמעט.
אני מרגישה כמו כלום, מרגישה נשכחת, מרגישה מושפלת.
ואנשים אומרים לי-הוא חייב לך לפחות את זה. הוא חייב לפחות להקשיב לך. הוא חייב לקחת אחריות על מה שהוא עשה לך. חייב להיות לו עוד קצת אכפת.
ואני חושבת לעצמי- כן, זה מה שגם אני חשבתי. אבל הוא מסרב להפגש. מסרב להקשיב לי או חלילה לנסות לעזור לי.
ומובן שאני לא מספרת שאתה סירבת ובחרת להשפיל אותי, שוב. כי אסור לי להראות פגיעה או חלשה.
והלוואי והייתי חזקה כמו שאנשים חושבים שאני.
הלוואי והייתי יכולה להגיד ולהאמין בזה שאם תבקש שנחזור אגיד לך לא.
אין דבר שהייתי רוצה יותר מלומר לך לא.
אבל,אולי צירופי מקרים ואולי אני מנסה לשכנע את עצמי, כמעט כל פעם שאני מבקשת סימן לאם להמשיך להאמין בנו, יש סימן.
ועדיין כל פעם שאני חושבת עלייך, אני מרגישה חולשה ברגליים, קשה לי לנשום.
וכל פעם שאני שומעת דברים עלייך ועליה אני מתמלאת בבחילה.
וזה לא מגיע לי. והאהבה שלי, לא מגיעה לך.
ועדיין, שלך. והלוואי שכבר לא הייתי.
ואני לא שומע כבר ממך יותר כלום . אומר לעצמי, הרבה זמן עבר, חדשות לא טובות, את עוזבת אותי, ואיש עם מקל אומר: "תסתכל", זה מה שנשאר. זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדימיון, מעט בחיים, זה מה שנשאר, אני מדליק את האור, אומר לעצמי, מחר זה מחר, מחר היא תחזור, זה מה שנשאר. ובאופן כללי הכל עוד לא פתור, השמיים כחולים אבל מה עם השאר, האיש שלך שוב, הולך לאיבוד, להקה מתוקה שרה על מועקה, זה מה שנשאר. זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדימיון, מעט בחיים, זה מה שנשאר, אני מדליק את האור, אומר לעצמי, מחר זה מחר, מחר היא תחזור, זה מה שנשאר.
הלוואי והטירונות הזו תצליח. תצליח להשכיח לי אותך. כי נמאס לי כבר לשקוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
