הגעתי לבית החולים בגישת אפס הפרדה, אבל מיד לאחר הפגישה הראשונה שלנו שכללה נשיקה קצרה על לחי חמה ולחה התפצלה דרכינו. הוא לתינוקיה עם אבא שלו (שעשה איתו עור לעור והחזיק אותו במהלך הבדיקות והחיסונים) ואני לחדר התאוששות מניתוח, שאליו אסור להכניס ילודים. ההרדמה האפידורלית התפוגגה די מהר וכאבי הניתוח החלו להציק. קיבלתי מורפין וניסיתי לישון, שוב ללא הצלחה. האזנתי לאחות מתלוננת בטלפון. בשעה 3 לפנות בוקר עליתי למחלקה ולאחר בדיקת רופא פגשתי את בני בפעם השניה. אני לא זוכרת הרבה מהפגישה הזאת, רק שניסיתי מיד להניק ומשקל גופו הקטן על הבטן הריקה הכאיב לי, אבל רציתי לפצות על השעתיים בהן נפרדנו.

קשה במחלקה. שנינו מחוברים לעירויים ומקבלים שלושה סוגי אנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום. שנינו פצועים וחבולים בחלקי גוף שונים. קשה להתאושש מהניתוח והחלב מאחר להגיע למרות כל הרצון ומאמצי ההנקה והיניקה. האחיות במחלקה לא עוזרות עם ההערות שהוא נראה רעב ואני מאכילה מבקבוק ובוכה, מנסה לשאוב וחוץ מדם לא יוצא כלום. אנחנו מתחננים לשחרור מוקדם אבל בבדיקה מתגלות שלפוחיות מסביב לצלקת והרופאה חושדת בזיהום ברחם. בסוף הסתבר שאלו כוויות כימיות מחומרי החיטוי. הלילות במחלקה הכי קשים, אני לא מפסיקה לבכות מהרגע שנפרדים בערב ומרגישה יותר טוב רק כאשר הוא איתי אז כל יום לפנות בוקר אני גוררת את עצמי לתינוקיה.

היום השלישי לאחר הלידה מאופיין בנפילה ברמות ההורמונים, מה שמביא לדכדוך רב. מסיבה זו משחררים יולדות ביום השלישי, עומס המטלות בבית אמור לעזור להן להתמודד (או בעצם להדחיק). עבורי היום הזה נדחה והגעתי אליו רק לאחר שבוע. אני לא זוכרת יום אחר בחיי בו נשפכו דמעות רבות כל כך. הרצתי את בעלי לקנות סימילאק, הרי התכוננתי להניק ולא דאגתי לתחליפים בבית אבל לא היה מה, לא יצאה אפילו טיפה אחת. הסימילאק הגיע והילד טרף אותו ברעב ואני בכיתי. כל היום ניסיתי להניק על יבש בתקווה שאולי יתעורר בגופי משהו והמסכן הקטן בכה כי לא יצא כלום אז מדי פעם טיפטפנו לפיו כמה טיפות סימילאק כדי שלא יתייאש מהמציצה ובסוף השלמנו לו מנה. ואני בכיתי. בלילה התעוררתי בתוך שלולית. לא האמנתי שיש לי חלב, הנקתי ובכיתי.

בכל ביקור בטיפת חלב אמרו שהוא לא עולה מספיק במשקל ואני שוב בכיתי, כי הרגשתי שאני פוגעת בילד שלי עם ההתעקשות שלי להניק, שאני מרעיבה אותו. בכיתי כשהנקתי אותו ובכיתי כשהוא ישן עליי. בכיתי יותר כאשר הוא ישן לא עליי. בכיתי כשקראתי את טופס סיכום הלידה מבית החולים שבסופו נכתב "חי." כי פתאום הבנתי שהיינו קרובים מאוד לקבל טופס עם המילה ההפוכה. בשלב כלשהו התחלתי לשאול את עצמי ממה כל כך התלהבתי? מה לעזאזל גרם לי לרצות בדבר הזה? שנאתי אותו ושנאתי את בעלי על כך שההורות באה לו בקלות. הוא אמור היה להיות זה שמתקשה, לי זה אמור היה לבוא בקלות, איך זה הגיוני שאנחנו שבועיים בבית ועדיין לא תפסתי את זה? שנאתי את עצמי על כך והייתי אכולת רגשות אשם וקנאה. ובכיתי. סירבתי לאכול ובתוך שבועיים מהשחרור ירדתי מעבר למשקל ההתחלתי ובכל פעם שבעלי שאל אם יכול להיות שאני קצת בדיכאון עניתי בשלילה.

המצב התחיל להשתפר עם הופעת החיוך הרצוני הראשון. כל חיוך שלו קילף שכבה של אשמה וכעס מהלב שלי, כל תגובה שהוכיחה שהוא יודע מי אני ייבשה את הדמעות, קולות הצחוק הראשוני הזה, שעדיין לא ממש נשמע כמו צחוק, מיגרו את העצבות. הוא התרופה לכל המכאובים. לא נולדה מתוכי אמא במועד לידת בני כפי שאמור היה לקרות, בלידה רק נטמן הזרע אותו השקתי בדמעות אינספור ולקח לו זמן לנבוט אבל בתום הטרימסטר הרביעי פרח פרח. אני אמא.